נקודות מבט על על מעמד הרופא  בעיני ש"י עגנון מתוך ספרי: "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה"

ראו גם קישורית להרצאה במסגרת קורס ספרות ורפואה – הסופר חיים באר על שלוש מחלות ביצירות עגנון:
https://www.youtube.com/watch?v=Gkw6lOyvVgQ&list=PLNiWLB_wsOg6QuEx2CIqIL-TjOYErVdsM&index=3

בספר דברים פרק לב, פסוק לט, נאמר: "... רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל..." וכן בספר שמות, פרק טו, פסוק כו: "... כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ...". ציטוטים אלו מציגים את התפיסה כי אלוהים הוא רופאו של האדם, ברצותו הוא נותן חיים ואף לוקח אותם, הוא המחלה ואף המרפא. אלוהים בחר במקצוע הרפואה בכדי לרפא את מאמיניו, לעשות עמם חסד. גם במרכז כתביו של ש"י עגנון, כאדם מאמין, ניצבת האמונה כי אלוהים, האל העליון, הוא גם הרופא העליון – אלוהים הוא זה שבידיו ההכרעה הסופית. מתוך "אורח נטה ללון": "... כבר למדתי מן הניסיון שאין מקרה בעולם, שכל המעשים מסיבתו יתברך, אלא שבני אדם בדו להם מלה זו, כדי שלא יצטרכו ליתן שבח והודיה למסבב הסיבות...".

בדרשה שנשא לכבוד פרופ' הרמן צונדק, בסתיו 1947 עגנון יוצר את הזיהוי שבין הרופא לאלוהים. לדעת עגנון, אומנות הרפואה היא של אלוהים והוא זה שמעניק אותה לרופאים. מתוך הדרשה שנשא: "... כביכול בכבודו ובעצמו נותן רשות לרופא לירד לתוך אומנות שלו שהרי אומנותו של הקדוש ברוך הוא לרפא חולים...". אפשר לראות כי גם לשיטתו של עגנון אלוהים בחר במקצוע הרפואה בכדי לטפל ביראיו, וכך גם הרופא מטפל בחולה, שמוסר את עצמו לרופא. הרופא אינו אלא שליחו של אלוהים, מי שמרפא את החולים על פני האדמה. על כן, ברופא יש משהו אלוהי, משיחי.

מעצמי אל עצמי[1]

"דרשה לכבדו של הפרופסור ד"ר הרמן צונדק ה' יחייהו וישמרהו
המלאות לו שישים שנה, שדרשתי אני
ש"י עגנון מיושבי ירושלים ת"ו
(סתו תש"ח)

ברשות בעלת הבית הזה וברשות בלע הבית הזה וברשות כל המסובים אומר דבר לכבודו של ידידנו הגדול הפרופסור הרמן צונדק במלאות לו שישים שנה עד מאה ועשים רנה.

חיבה יתירה נודעת להם לרופאים בישראל. ובאמת ראויים הם הרופאים לחיבה יתירה, שהרי כל אדם מישראל בחזקת חולה וצריך לרופא. לפיכך אמרו רבותינו זיכרונם לברכה( סנהדרין יד ב) עיר שאין בה רופא אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה. ועוד אמרו (ירושלמי תענית פרק ג הלכה ו) אוקיר לאסיאך עד דלא תצטריך ליה, כבד את רופאך קודם שאתה צריך לו. חביב הרופא מםני שהוא מורשה של הקדוש ברוך האו כביבול, כמו ששנינו (בבא קמא פה א) תנא רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כביכול בכבודו ובעצמו נותן רשות לרופא לירד לתוך אומנות שלו. שהיא אומנותו של הקדוש ברוך הוא לרפא חולים, כמו שנאמר (שמות טו) כי אני ה' רופאך ואומר (תהלים קג9 הרופא לכל תחלואיכי, וכן כמה פסוקים מורים על זה. ולא אמריגן (רש"י בבא קמא) רחמנא מחי ואיהו מסי. ולא עוד אלא שהוא אביה של חכמת הרפואה, שכל שאר החכמות רובן ככולן מבני אדם...."

למרות נקודת המבט הזאת של עגנון יש לשים לב שביצירותיו מתוארים רופאים רבים כ"נגועים", בעלי מום כלשהו. מתוארים רופאים הסובלים מאלכוהוליזם, בעלי חולי נפשי, מום גופני ובדידות. כל אחד ואחד עלול לחלות, הרופא – זה שתפקידו לרפא – גם הוא חולה, גם לו בעיה קשה. לפי מחקרה של רנה לי, החולי בכתביו של עגנון נתפס כסמל למצב החברה, ודרכו מעביר עגנון מסר חברתי ומוסרי: המום ברופא נתפס כסמל למצב החברה האנושית. אם הרופא עצמו, שליחו של אלוהים, לקה במום – הבעיה חמורה אף יותר בחברה כולה. כמו כן יש בכך בשביל לחדד את אופי הזיהוי בין אלוהים לרופא. כאדם מאמין, עגנון תופס את אלוהים כרופא העליון, ואילו האדם שעוסק ברפואה לעולם לא יוכל לשמש כאלוהים – רק כשליחו. על כן, עגנון מטיל מום בכל דמות של רופא שהוא יוצר, כדוגמת דוקטור לנגזם, רופא הנפש מסיפור פשוט: "... רופא זה שכמה חולי רוח מתרפאים על ידיו, אשתו איבדה את עצמה מתוך טירוף הלב..." הרופא חוטא חטא כלשהו והעונש הוא המום, הבעיה שנושא האדם עמו. כלומר, גם הרופאים שוגים וחוטאים ועל כן גם הם נענשים – הם אינם אלוהים, הם עושים טעויות ועליהם לשלם עליהן. נוסף על כך, ביצירתו של עגנון בולטת האמונה כי לכל המחלות שורש עמוק וסיבה. הסיבה יכולה להיות געגועים עזים למולדת, חטא מוסרי, אהבה נכזבת, חטא רוחני ומשבר אישי. הטלת המומים היא דרך נוספת שבה אמונה זו מתפרשת בכתביו.

מעיון בכתביו של עגנון ומהמחקרים על אודותם עולה כי הרופאים שנושאים בנטל רוב ביקורתו הם אלו החוטאים בחטא היוהרה – ההיבריס, שמתנשאים מעל החולים, בעלי תאוות בצע, מחשיבים את עצמם כאלוהים ושעוסקים ברפואה לשם הכסף. כמו כן, עגנון מפקפק בכוחן של התרופות בלבד לרפא את החולה. ביקורת זו כנגד התרופות מוצגת גם ברומן סיפור פשוט. הביקורת מובלעת, בין השאר, כאשר הרופאים מנסים "לרפא" את הירשל ואת בנו משולם: "... יש שהפיסו דעתו לשעה קלה והאריכו תחלואיו לימים הרבה. יש שתיקנו בדבר אחד וקלקלו בדברים הרבה..." ד"ר לנגזם, רופא הנפש שמטפל בהירשל בסיפור פשוט מתואר כאחד שהיה ממעיט בסמי מרפא. לפי עמדתה של רנה לי, כל הרופאים שהציג עגנון באור שלילי היו בעלי רמה מוסרית ירודה, ובמיוחד כאלו שדבריהם ומעשיהם לא תאמו את האידיאולוגיות שבהן האמין עגנון.

כנגד התכונות השליליות של הרופאים שמבקר עגנון עומדות תכונות הרופא הטוב: תאוות הבצע עומדת מול הנכונות לעזור לחולים ללא כל התחשבות בתשלום, האידיאולוגיות ה"שליליות" כנגד הרופאים המאמינים ובעלי האידיאולוגיות ה"נאורות", וכן דמות הרופא הפטרונית מוצגת מול הרופאים הצנועים ונעימי ההליכות [כדוגמת דוקטור לנגזם (לנגזם פירושו לאט בגרמנית) בסיפור פשוט]. לדעת עגנון, רופא טוב הוא מי שעושה את עבודתו בהתאם למודרנה אך משלב גם את רפואת הנפש, וכן אלו העושים את עבודתם מתוך תחושת שליחות. הרופאים שמוצגים באור חיובי ביצירתו של עגנון, כדוקטור לנגזם וקובה מילך, הם רופאים שלהם יחס אנושי כלפי החולה, נוהגים בחמימות, באדיבות ואינם מתנשאים. רופאים אלו תואמים את האידיאל של עגנון ביחס למדע – הם הומניים, רגישים ונמצאים בתהליך חקירה מתמדת של האמת.

[1] מתוך מעצמי אל עצמי, שמואל יוסף עגנון, הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 302-303.