חדרי המיון בבתי החולים הכלליים קורסים תחת עומס הפונים. התרגלנו לעומס חריג בחודשי החורף אך, כיום, הקיץ אינו טוב מהחורף. מעת לעת מתמלאים מסכי הטלוויזיה בתמונות של חדרי מיון צפופים, חולים יושבים בפרוזדורים, אחיות טרוטות עיניים מתרוצצות מחולה לחולה, בני משפחה מנסים "לצוד" אחות או רופא החולף לידם ולגרור אותם אל החולה שלהם. המולה עצבנית, דיבור רם, לעיתים מילים חריפות, לעיתים דחיפות ואלימות .

ציבור הצופים רואה כתבה הנמשכת 5-דקות, מתרגש לשעה קלה וחוזר לענייניו. לגבי הרופאים, האחיות ושאר צוות המיון זו מציאות של יום יום ולילה לילה.

פריסת מוקדי רפואת חירום בכל הארץ והארכת שעות העבודה של המרפאות של קופות החולים תקל על העבודה בחדרי המיון יותר מאשר שיפורים במיון עצמו

השחיקה רבה ומהירה, קשה יותר ויותר לשמור על אמפתיה ועל מצב רוח המאפשר לעודד חולים ובני משפחה מודאגים. הצפיפות, אי הסדר וההמתנה הממושכת לבדיקה הראשונית, עולים בבריאות ואולי גם בחיי חולים. העבודה הקשה והמתסכלת מרתיעה רופאים ואחיות ומקשה על גיוס צוות.

קובעי המדיניות הרפואית התעלמו מהבעיה במשך שנים. לאחרונה הצהיר שר הבריאות על כוונתו לקדם רפורמה בחדרי המיון. יש לברך על הכוונה ולקוות שאכן הצעדים שינקטו יביאו לשיפור. אולם, אין לשגות באשליות, הרפורמה המוצעת לא תפתור את בעיית העומס בחדרי המיון.

העומס בחדרי המיון לא נגרם עקב ליקויים או חסרים בתפעול חדרי המיון. חדר המיון הוא צומת המחבר בין הרפואה האמבולטורית לבין האשפוז בבית החולים. כאשר משני צדי המיון המערכת כושלת, המיון אינו יכול להיות הפתרון. ברוב אזורי הארץ אין לחולים מענה אחרי שבע בערב. גם בשעות העבודה התור לרופא המשפחה יכול להיות מספר ימים, והתורים למומחים, שבועות וחודשים.

בחולים הממתינים זמן רב, בעיה לא דחופה הופכת לדחופה. מוקדי "טרם", הנותנים שירות רפואה דחופה עד חצות או לכל הלילה, מקטינים במידה ניכרת את שיעור הפניות למיון. מוקדים אלה מפנים פחות מ-10% מהפונים אליהם לחדרי המיון. פריסת מוקדי רפואת חירום בכל הארץ והארכת שעות העבודה של המרפאות של קופות החולים תקל על העבודה בחדרי המיון יותר מאשר שיפורים במיון עצמו.

בהערכה זהירה, לפחות ב-30% מהפונים לחדרי המיון, בעייתם אינה מחייבת טיפול בבית חולים.

הסיבה העיקרית לעומס בחדרי המיון היא המחסור במיטת אשפוז. בהעדר בניה חדשה, שיעור מיטות האשפוז לנפש הולך ויורד בהתמדה מאז תחילת המילניום. הוא עומד כיום על 1.85 מיטות ל-1000 נפש (לעומת 3.2 באירופה). כאשר רוצים לאשפז חולה ואין מקום, הוא ממתין שעות רבות ולעיתים יממה במיון ואין מקום לחולים הבאים אחריו. צוותי המיון אינם מיומנים ואין להם זמן לטפל בחולה מאושפז, ולכן החולים המושהים מסתכנים לעיתים בהחמרת מצבם.

בישראל יש 0.14 עמדות מיון לכל 1,000 תושבים. זמן ההמתנה הממוצע מהגעה למיון ועד לבדיקת רופא הוא 3.5 שעות. זהו גם זמן השהייה הממוצע במיון עד לשחרור או החלטה על אשפוז. מספר הפניות למיון הוא 320 לכל 1,000 תושבים, לשנה. חישוב פשוט מראה, כי על כל מיטה בחדר המיון נבדקים ומטופלים שישה חולים בכל יממה.

לכאורה, מספר עמדות המיון מספיק, אך כיון שפיזור הפניות אינו יציב על פני היממה נוצרת צפיפות רבה בצהרי היום ובשעות הערב. ייעול עבודת המיון, ובמיוחד תיאום טוב יותר בין שיאי הקבלות במיון לבין שחרור החולים מהמחלקות, וכן תוספת כוח אדם, ישפרו במעט את העבודה, או אולי יאפשרו יותר זמני מנוחה לצוות.

אולם ייעול המיון עצמו, ללא טיפול במה שנעשה לפניו, במערכת האמבולטורית, ואחריו, במערכת האשפוז, לא יועיל.