ד"ר שופמן אמי

אמיל זולה (1840-1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי.

הוא זכור בעיקר בזכות מאבקו האמיץ נגד האנטישמיות בפרשת דרייפוס ("אני מאשים"), אך בשעתו היה גם  מנהיג של אסכולה ספרותית דומיננטית, הנאטורליסטית.

לגבי הספר "תרז ראקן" ציין זולה: "תרז ולוראן הם חיות אדם ותו לא. ניסיתי להתחקות צעד אחר צעד על פעולתן החשאית של התשוקות בחיות אלה, על צירופיהם של יצרים, על השיבושים המוחיים הנגרמים מהתקפת עצבים. אהבתם של שני גיבורי היא השבעתו של צורך. הרצח שהם מבצעים הוא תוצאה של מעשה הניאוף שלהם, תוצאה שהם מקבלים אותה כשם שזאבים מקבלים את רציחתן של כבשים".

הספר מתחיל בתאור מרשים של רקאן, אלמנה, בעלת חנות קטנה של סדקית שכל חייה הקדישה לטיפול בבנה קאמי, שהיה חולני מילדותו.

כאשר קאמי היה ילד, הגיע אחיה של רקאן לביתה עם תינוקת בת שנתיים, בשם תרז. הוא היה רב- חובל, שהגיע מאלגיריה והוא אמר לרקאן:"הנה ילדה שאת דודתה, אמה מתה... לי אין מושג מה לעשות בה, קחי אותה את"(עמוד 10).

מוכרת הסדקית לקחה אותה, נשקה אותה וטיפלה בה כבתה לכל דבר. הוא נסע ומאז לא ראוהו. כעבור שנים אחדות נהרג באפריקה.

ראקן טיפלה בשני הילדים במסירות נפש שלא תיאמן. הקריבה עצמה למען הילדים.

כאשר קאמי הגיע לגיל 20 חיתנה אותו אמו עם בת דודתו תרז,כאשר בראש מעיניה היתה דאגה לעתידו של בנה.

כאשר עברו להתגורר בפאריס, ראקן עבד כפקיד זוטר בחברת רכבות.

הוא נפגש בפאריס עם לוראן, שלימים נעשה חברו הטוב ובן בית במשפחת ראקן. האחרונה פינקה אותו כאלו היה בנה.

עם הזמן לוראן שם עינו על אשתו של קאמי:"שתהיה לפילגשי ברגע שארצה בכך. היא נמצאת שם כל הזמן, מאחורי גבי, בוחנת אותי, מודדת אותי, שוקלת אותי...היא רועדת... אין ספק שהיא זקוקה למאהב. הדבר ניכר בעיניה...יש להודות שקאמי הוא גבר עלוב" (עמוד25 ).

"מכאן ואילך חי חיי רוגע והמתין לשעת כושר. הוא החליט לפעול בשעת הכושר הראשונה שתזדמן לו. העתיד צפן לו ערבים חמימים. כל משפחת ראקן תדאג לספק את הנאותיו: תרז תשכך את להט דמו, גברת ראקן תפנקו כאם, קאמי ישוחח עמו בערבים בחנות וימנע ממנו להשתעמם"(עמוד26).

אכן תוך זמן קצר התבצעה תכניתו. הוא ותרז תינו אהבים בביתה של רקאן, תוך התלהבות גדולה מצד אשת הנבגד. הם עשו זאת כאשר קאמי היה במשרדו וראקן היתה עסוקה בחנות במפלס התחתון של הבית.

בהמשך, כאשר היה להם קשה להפגש, הם החליטו לנסות לשים קץ לחייו של קאמי בדרך מתוחכמת בלי להשאיר עקבות.

הגיעה הזדמנות פז: הם החליטו לנסוע עם קאמי לטיול על נהר הסן.

הם שטו בסירה ולוראן ניווט למקום ריק מאדם:

"אז קם לוראן וכרך את זרועותיו סביב מותניו של קאמי. הפקיד פרץ בצחוק- הו לא אתה מדגדג אותי... חדל להתבדח אתה תפיל אותי...לוראן לחץ ביתר שאת, טלטלו בכוח. קאמי הסתובב וראה את פניו המבעיתים של חברו, מעוותים לגמרי. הוא לא הבין. אימה עמומה אחזה בו. הוא ניסה לצעוק וחש שיד גסה לוחצת על גרונו. באינסטינקט של חיה הנלחמת על חייה הזדקף ונצמד לדופן הסירה. "תרז! תרז! קרא בקול חנוק... היא לא יכלה לעצום את עיניה...היא היתה נוקשה ואילמת... לבסוף לוראן עקר אותו מהסירה. כיוון שהרכין את ראשו וצוארו נחשף, התפתל קורבנו בטירוף של זעם ובעתה, חשף את שיניו ונעץ אותן באותו צואר. וכאשר הרוצח, שכבש צעקה של כאב, הטיל לפתע את הפקיד אל תוך הנהר, תלשו שיניו של זה נתח מבשרו. קאמי השמיע צווחה ונפל. לוראן לא איבד רגע. הוא הרים את מיקטורנו כדי להסתיר את פצעו. אחר כך נטל בזרועותיו את תרז המתעלפת, הטה את הסירה בהדיפת רגלו והטיל עצמו לסן, אוחז בפילגשו. הוא החזיקה על פני המים וקרא לעזרה בקול מעורר רחמים. השייטים שאת שירתם שמע מעברו האחר של האי הגיעו בתנופת משוט עזות. הם הבינו שהתרחש אסון. הם משו מן המים את תרז ואת לוראן, שהתחיל לקונן על מות רעו... השייטים השתדלו להרגיעו ולנחמו" (עמוד51).

למעשה השייטים ובהמשך, אנשי החוק והחברה ראו בלוראן גיבור שהציל את תרז וניסה להציל את חברו הטוב, קאמי.

מיותר לציין את עוצמת הזעזוע של האם, שסירבה להתנחם על מות בנה האהוב.

תרז שיחקה משחק של אלמנה אומללה. היא ואהובה נמנעו מלהפגש במשך כשנה מחשש להפללתם.

לוראן הגדיל לעשות והלך בקביעות כל יום לחדר מתים כדי לזהות את הגופה:

"למחרת, כאשר נכנס לחדר המתים, ספג מהלומה עזה בחזהו:מולו שכב קאמי והביט בו, שרוע על גבו, עיניו פקוחות למחצה. הרוצח התקרב לזגוגית לאט, כנמשך אליה, ולא יכל לגרוע מבטו מקורבנו... קאמי עורר מיאוס. שבועיים שהה במים. פניו עדיין נראו מוצקים ונוקשים...פני אלה, שהיו כמו צרובים ומתוחים, היו מבהילים יותר בכאבם ובאימתם, כיוון שהשתמרה בהם אנושיותם. הגוף נראה כערמת בשר מפוררת"(עמוד61).

תרז שחקה את המשחק של האומללה שדואגת לאם הדואבת. האחרונה התנחמה שלפחות נשארה אחיניתה שדואגת לה.

"הדם הציף את צווארו, וצווארו צרב. הוא נשא אליו את ידו, הוא חש תחת ידיו את הצלקת שנותרה מנשיכתו של קאמי. הוא נבהל כאשר שב ומצאה על עורו, נדמה היה לו שהיא מכרסמת בבשרו... עתה נמשכו מחשבותיו אל קאמי בהתמדה מחרידה...והנה, המחשבה על תרז העלתה את רוח הרפאים של בעלה. הרוצח לא העיז לפקוח את עיניו. הוא חשש שיראה את קורבנו באחת מפינות החדר... הוא דימה בלבו שקאמי מסתתר מתחת למיטתו...הוא נצמד למזרן שלו מבועת, שערות ראשו סומרות, חש כי הטלטלות הולכות ותגברות...החלומות בהקיץ הופיעו שוב... נכנס למדרגות פון-נף, אבל במקום תרז, קאמי הוא שפתח, קאמי כפי שראה אותו בחדר המתים...לוראן פרץ בצעקה והתעורר בחלחלה. גופו היה שטוף זעה קרה...הוא נרדם כקודם, באטיות, מועקה ירדה עליו...חזר למקום שאליו הובילה אותו המחשבה הטורדנית, הוא רץ כדי לראות את תרז ושוב ושוב היה הטבוע פותח לפניו את הדלת. אחוז אימה התישב האומלל במיטתו. בכל מאודו רצה לגרש את החלום האכזרי הזה"(עמוד75).

לאחר שנה של פרידה כפויה שניהם תכננו את חתונתם:

"תרז ניגשה למלאכה ובחשאי הכשירה את הקרקע לקראת נישואיה עם לוראן. זו היתה משימה קשה ומלאת סכנות. הנאהבים חששו שמא , יעשו איזה מעשה לא זהיר, יעוררו חשדות, יגלו בפתאומיות שהיה להם ענין במותו של קאמי...אצה להם הדרך, כיוון שלא יכלו עוד לחיות נפרדים ובודדים. לילה לילה הטבוע היה פוקד אותם, נדודי שינה היו משכיבים אותם על מיטת גחלים והופכים אותם במלקחיים של אש" (עמוד79).

אחרי מניפולציות קשות על האומללה ראקן וחבריהם המשותפים, השתכנעה האלמנה, שכדי לשמר את "ילדיה" היקרים, נתנה ברכתה לרעיון נישואיהם: נישואין בין חברו הטוב של בנה, שניסה להצילו מטביעה ושהציל את אחיניתה מטביעה בסן ושימשיכו לשהות אצלה ויירשו את כל רכושה.

לבסוף התחתנו:

"הזכרונות התפרצו. רוח הרפאים של קאמי, ששמו הוזכר, באה והתיישבה בין בני הזוג הצעיר, מול האש המלהטת, תרז ולוראן שבו ופגשו את ריחו הצונן והלח של הטבוע באוויר החם שנשמו. הם חשו ששם בסמוך להם, נמצאת גוויה, והם בחנו זה את זה ולא העזו לזוז. ואז גולל לפניהם זכרונם את הסיפור הנורא של פשעם. די היה בשמו של קורבנם כדי למלא אותם בעברם, לאלץ אותם לחוות מחדש את אימי הרצח"(עמוד99).

"לאט לאט התקרב לוראן לחמת טירוף. הוא גמר בדעתו לגרש את קאמי ממיטתו. תחילה שכב לבוש כולו, אחר כך נמנע מלגעת בגופה של תרז. מתוך זעם, מתוך ייאוש, רצה לבסוף להניח את אשתו על חזהו ולמחוץ אותה, ולא להניחה בידי רוח הרפאים של קורבנו. זו היתה התעוררות אדירה של חייתיות...ומתוך התייפחותם נדמה להם שהם שומעים את צחוק הניצחון של הטבוע, שהחליק שוב בלעג אל בין הסדינים. הם לא הצליחו לגרשו מהמיטה:הם נוצחו"(עמוד107).

חיי הזוג הצעיר היו עמוסי סיוטים ביום ובלילה עד שהחלו לתקוף אחד את השני בצעקות ובמכות.

גברת ראקן פתחה שיתוק כללי, שכלל מוטיזם(אילמות) מוחלט. בני הזוג נאלצו לטפל בה כפי שמטפלים בתינוקת. כאשר היו בטוחים בכך שאינה יכולה להזיק, היו מטיחים זה בזה את האשמותיהם בקשר לפשע. הזקנה אומנם היתה משותקת, אך שמעה הכל, ראתה הכל והבינה הכל ולא היה גבול לסבלה כאשר גילתה את האמת המרה על רצח בנה ומי היו הפושעים:

"מעולם לא ניחת ייאוש על נפש חיה באכזריות רבה יותר. האמת המחרידה צרבה כברק את עיניה של המשותקת וחדרה לקרבה בזעזוע אדיר. אלו יכלה לקום ממקומה, לזעוק את זעקת הזוועה שעלתה לגרונה, לקלל את רוצחי בנה, היתה סובלת פחות. אבל לאחר ששמעה הכול, הבינה הכול, היה עליה להשאר קפואה ואילמת ולכלוא בתוכה את פרץ כאבה. נדמה היה לה שתרז ולוראן כבלו אותה, ריתקו אותה לכורסה, כדי למנוע ממנה להסתער והם נהנים הנאה מחרידה לחזור באוזניה: הרגנו את קאמי. אחרי שהניחו על שפתיה מחסום המחניק את גניחותיה. הבעתה והחרדה התרוצצו בזעף בגופה בלי שימצאו מוצא... חוסר אונים כשל גוויה  החזיקה בנוקשותה. תחושותיה דמו  לתחושותיו של אדם  ששקע בתרדמה וקוברים אותו, ובהיותו כבול, בכבלי בשרו הוא שומע מעל ראשו את קולם העמום של הרגבים הנופלים...ככה זה! קאמי מת ממכותיהם של תרז ולוראן, ואלה בצעו את הפשע בעיצומה של חרפת הניאוף. לגבי דידה של הגברת ראקן היתה מחשבה זו תהום עמוקה כל כך, עד שלא יכלה להשיגה בשכלה..."(עמוד124).

בהמשך הרוצחים המשיכו לתקוף ולהאשים זה את זה ברצח האכזרי. בסופו של דבר שניהם תכננו לרצוח זה את זה. תרז הכינה סכין גדולה ולוראן השיג רעל:

"לפתע פרצו תרז ולוראן בבכי. התקף עז הכריע אותם, הטילם זה לזרועות זה, חלושים כילדים... חשבו על החיים המזוהמים שחיו וימשיכו לחיות אם יהיו די מוגי לב להמשיך לחיות. ואז, בהיזכרם בעבר, חשו יגעים ובוחלים בעצמם עד כדי כך שאפף אותם צורך כביר במנוחה, בחידלון. הם החליפו מבט אחרון, מבט של תודה לנוכח הסכין וכוס הרעל. תרז נטלה את הכוס, רוקנה אותה עד מחצית ונתנה אותה ללוראן, שסיימה כהרף עין. הם נפלו זה על זה כהלומי ברק ומצאו סוף סוף נחמה במוות" (עמוד159).

לסיכום

זולה לימד אותנו שיעור מדהים בפוסט טראומה מוסרית.

עד לפני פרשת הניאוף והרצח שתי הדמויות המרכזיות תרז ולוראן לא היו אנטי סוציאליים או פסיכופטיים. היו נורמטיביים באופן יחסי, אך גל התאווה הביאם לניאוף: היא בגדה בבעלה והוא בגד בחברו הטוב.

אחר כך הדרך לרצח קאמי היתה סלולה ובלתי ניתנת לעצירה.

לאחר הרצח למדנו כיצד הסופר- אגו (המצפון) העיק על כל אחד מהרוצחים בצורה הרסנית ואכזרית: לא היו מסוגלים לתפקד, פקדו אותם סיוטים בקשר לרצח בלילה וביום. האהבה ביניהם נעלמה לחלוטין וכן התשוקה המינית. הם הפכו לאויבים- תקפו מילולית ופיזית אחד את השני.

נראה, שהסבל שלהם לאחר הרצח היה יותר חמור מגזר דינו של שופט.

חלק ניכר מעוצמת הסבל הגיע מהחלק הלא מודע של הסופר-אגו: כאשר הנרצח הופיע בחלומותיהם, בסיוטיהם היום- יומיים וכל דבר קטן  בחיי השיגרה  הזכיר להם את הנרצח.

לדעתי מרשים במיוחד הקטע של רישומי הפנים שלוראן ביצע כצייר- של גברים ונשים ולאחר הרצח כולם היו בעיניו דמויות של קאמי, מה שגרם לו הלם עז והפסקת העיסוק בציור.

זולה נתן לנו שיעור מאלף על ההבדל בין תאווה לאהבה: מצד האם, רקאן לבנה קאמי וכלפי דמויות אחרות בחייה היתה אהבה אמיתית(סטואית) ואלו בין תרז ללוראן לא היתה כלל אהבה, אלא תאווה קיצונית עם סיום טראגי.

כנראה לא בכדי חכמי המזרח קובעים שהסיבה הראשונה לסבל האנושי זו התאווה במישורים שונים (ראו מאמרי  - "מדיטציה ויפסנה ובריאות הנפש", שפורסם באתר זה).