כיצד לתאר את רגעי 'הבישול האִטי" בחום הבלתי מאוורר של המחלקה? את ריח החמין האנושי? את הצפיפות שחשבנו למְרבית, עד שהצלחנו לדחוס אל תוכה עוד שתי מיטות? את העמלנות הנואשת של אחיות מעטות מדי ודוויות מעייפות, הקוטעת שינה טרופה וקצרה?

בין חמש לשש האור נדלק ומתחיל סדר היום של המחלקה, קרקוש סירים וגיגיות רחצה, ריחות של הפרשות. אחיות טריות של בוקר נכנסות ומעבירות ספוגים לחים על גופי המאושפזים, בניסיון נואש לשמר שאריות של פרטיות וכבוד האדם, בין השורות המופיעות בדוחות היבשים של משרד הבריאות כ"170 אחוזי תפוסה". הֵי חברים, אתם שם במגדל השן שמעל לענן: 170 אחוזי תפוסה זה אנחנו, אנשים הגודשים מסדרונות וחדרים, ריחותיהם מתערבבים, נשימותיהם וסִבלם נקרשים לקרום משותף, ההופך ל"אווירת המחלקה".

באילו מטבעות משלמים הרופאים והאחיות כדי להצליח לנשום ולחשוב, לתפקד ולרפא, בתוך הסחי הצמיג הזה? איזה פילטרים הם עוטים עליהם? לא ראיתי אף אחד עם שנורקל או בקבוק חמצן. איך הם מסתדרים? איך הם מצליחים לשמור על חיוך?

הבשילה העת לגייס את הציבור הרחב להבין את מצוקת הרפואה ולהתגייס להגן עליה ולהבריא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי

איך ד"ר ירחובסקי, מנהל המחלקה, מצליח ללחוץ את ידי לנחמה, ביעף, בריצה בלתי פוסקת בין החדרים? מאיזה חומר עשויה האחות יני, המצליחה לחייך אלי ולכוון אותי לחדר להביא משהו נחוץ, כשידיה טובלות בסבון עד למרפקים, במסדרון?

זהו ציטוט מספרי "חלוק לבן פרום", שיצא לאור בהוצאת סטימצקי. הוא מתאר את חוויותי כמלווה של אבי ז"ל במחלקה פנימית בחורף 2001, לא השתנה הרבה מאז, ואם השתנה - הרי רק לרעה.

הספר נכתב מתוך כאב גדול והזדהות עם נפגעי המערכת הרפואית: רופאים, אחיות, חולים ובני משפחותיהם. הראשונים קורבנות של המערכת, ההופכים מכורח הנסיבות לקהי חושים כלפי עצמם ובהמשך גם כלפי הסביבה, אלא שמתוך קהות חושים קשה לרפא והדבר דומה לניתוח עם סקאלפלים קהים ומשומשים.

אנחנו רופאים, אבל קודם כל בני אדם, הצרכים שלנו מכוסים באבק של מחוייבויות דחופות יותר ובקורים חונקים של צרכי האחרים: מטופלים, מנהלים, משפחה: כולם לפנינו. את התחביבים איפסנו איפשהוא לימים רגועים יותר שמי יודע מתי ואם יגיעו.

גם אם מנסים להתעלם ולעקם את חוקי הביולוגיה כשאנו ומנהלינו בוחנים עד כמה רחוק אפשר ללכת בתנאי חסך שינה מצטבר ותנאים בלתי סבירים בעליל. לעתים זה קורה כיוון שמחייבים אותנו ולעתים כיוון שאנו בוחרים בכך. ללא ספק בחירה מוטעית בהנחה שאין ברירה אחרת ורק כך יינתן מענה לצרכים של התלויים בנו. אלא שזו טעות. תפקוד תחת חסכים מצטברים ולחץ קיצוני מתמשך הופך ללקוי יותר ויותר והתוצאה היא מספרים גבוהים מדי של טעויות ופגיעות איאטרוגניות.

הספר נכתב מתוך כאב גדול והזדהות עם נפגעי המערכת הרפואית: רופאים, אחיות, חולים ובני משפחותיהם

רובינו נהנים מהייעוד שבחרנו, כמעט כולנו מודים שהיה עדיף לכל הדעות לעבוד בעומס מופחת משמעותית. כשבחרנו ללמוד רפואה, רצינו לעשות טוב לסביבה, לרפא, להקל סבל. היו גם סיבות נוספות אבל רובנו חלמנו לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים.

אז מה קורה כשמגיעים רגעי האמת והביולוגיה מכופפת אותנו בחזרה? מה קורה כשאנו חולים? מלווים הורה, בן זוג חולה או חלילה ילד שלנו הזקוק לטיפול, במסדרונות המנוכרים שהתרגלנו לחלוף בהם במהירות בלי לשים לב? האם הם נראים כפי שציפינו שייראו?

הספר מתאר את המחלקות והפרוזדורים שבהם הלכתי דרך ארוכה וחודר לקרבי הרפואה. היא נראית הרבה פחות טוב מכפי שהיינו רוצים. נשאלות השאלות: למה אין יחס סביר בין תוצאות המאמצים שלנו לבין מה שמגיע אל המטופלים בפועל? היכן הפחת של המערכת הזו? כל כך הרבה אנרגיה מושקעת וכל כך הרבה מתבזבז.. והכואב מכל: כיצד נפגעת בטיחות המטופלים.

בחלקו השני של הספר מובא דיון הנוגע במכנה המשותף לכשלים המתוארים בחלק הראשון, כולל הצעות לתיקון. יש בו נגיעה במחלת המקצוע הנפוצה והמודחקת ביותר שלנו: השחיקה. פרק נוסף עוסק ביחסי רופא-חולה מתוך הבנה שקיים תהליך מקביל: לא ניתן לצפות מצוות רפואי לגלות אמפתיה, חמלה ולהתייחס ל"מטופל במרכז" מבלי שהמערכת הרפואית המנהלת תשים סופסוף את הרופאים והאחיות במרכז ותטפח אותם כדי להפיק את המירב מיכולותיהם.

אני מקוה שלא יבוא היום שבו תתהפכנה היוצרות ושלא נמצא עצמנו חלילה חולים ללא רופאים.

החוסר ההולך וגדל בכוח אדם ומשאבים במערכת הרפואית נובע בחלקו מכך שהנושא נדחק לשוליים כיוון שהציבור אינו לוחץ מספיק. הבשילה העת לגייס את הציבור הרחב להבין את מצוקת הרפואה ולהתגייס להגן עליה ולהבריא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי.

משום כך משמש הספר נדבך ראשון בתהליך של מסע חברתי להבראת הרפואה.