סקירה

וינסנט ואן גוך: מסתוריי מצבו הרפואי בכלל והפסיכיאטרי בפרט

וינסנט ואן גוך (1853-1890) הוא אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין אלה שכישרונותיהם היצירתיים והערעור במצבם הבריאותי השתלבו בהם; המיוחד במצבו הרפואי הוא הקושי העצום לקבוע את אבחנתו.

מתוך "אגרטל עם פרחים" מאת וינסנט ואן-גוך (מקור: ויקיפדיה)

ד"ר הלן שיינפלד

מבוא: יצירתיות והפרעה נפשית - שתיהן ביחד או כל אחת לחוד?

וינסנט ואן גוך (1853-1890) הוא אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין אלה, שכישרונותיהם היצירתיים והערעור במצבם הבריאותי השתלבו בהם. המיוחד במצבו הרפואי הוא הקושי העצום לקבוע את אבחנתו. הסקרנות שהוא מעורר הובילה לכתיבתם של ספרים רבים ומעל 100 מאמרים, על פי טענות מסוימות; פרסומם החל בתקופה שלאחר מותו, והם ממשיכים להתפרסם עדיין כזרם שאינו פוסק.

עם גדולי העולם, שהצטיינו בתפקידיהם הנעלים או ביכולותיהם היצירתיות וסבלו במקביל מהפרעות נפשיות, נמנים אברהם לינקולן (דיכאון), ויליאם צ'רצ'יל (דיכאון שכונה בפיו ("The black dog", תיאודור רוזוולט (היפומאניה לאורך שנים), צ'ארלס דיקנס (דיכאון שמתואר כך שכיום היה מכונה אולי (Adjustment Disorder, וירג'יניה וולף (הפרעה דו קוטבית, התאבדות), לודוויג ואן בטהובן (הפרעה דו קוטבית), יוג'ין אוניל (דיכאון), ויויאן לי (הפרעה דו קוטבית עם הזיות), ארנסט המינגווי (הפרעה דו קוטבית, פסיכוזה; ייתכן הפרעת אישיות גבולית; אלכוהוליזם; התאבדות), לב טולסטוי (דיכאון), וולפגנג אמדיאוס מוצרט (אפיזודות דיכאוניות ואפיזודות מאניות או היפומאניות, אולי הפרעת אישיות גבולית עם קווים תלותיים), אדווארד מונק (התקפי פאניקה), האחות פלורנס נייטינטגייל* ועוד רבים אחרים**. בספר מ-1974, המתמקד בנושא השילוב בין חולי ליצירתיות (1), פרושים סיפורי חייהם והפרעותיהם של אנשים ידועים, ביניהם צ'ארלס דרווין, מרסל פרוסט, פלורנס נייטינגייל (שהוזכרה לעיל) וזיגמונד פרויד. בסקירה על ספר זה (2) מובעת האמונה שמחלה, פיזית או נפשית, אינה חייבת לייצר נכות יצירתית; נהפוך הוא, היא יכולה להוות חלק חיובי ביצירה ומבחינה זו טובות יותר ההפרעות הנפשיות מהמחלות הפיזיות. מחבר הסקירה מזמין את הקורא לראות בחיוב את הפרדוקס, הקיים לכאורה, בין מחלה לבין יצירתיות הן מבחינת הפציינט והן מבחינת החברה; ואת הקתרזיס, המתאפשר על ידי התהליך היצירתי כעניין חיובי לחלוטין. לאור כל זאת, מגדיר הסוקר את הספר המדובר כפרובוקטיבי אך חיובי בהחלט.

ד"ר הלן שיינפלד (צילום: פרטי)

ד"ר הלן שיינפלד (צילום: פרטי)

כבר בעולם העתיק היו שנתנו את דעתם לנושא זה. מבין אמירותיו של אריסטו (322-384 לפנה"ס) מעניין, בהקשר זה, הציטוט הבא: "לכל המצטיינים בפילוסופיה, פוליטיקה, שירה ואומנות נטייה למלנכוליה". בדומה לו, התייחס הלורד ביירון (1788-1824) לנושא במילים הבאות: "אנחנו אנשי האומנות כולנו משוגעים. ישנם שפגועים בעליצות יתר, אחרים במלנכוליה, אבל כולנו, פחות או יותר, מטורפים".

*פלורנס נייטינגייל: אחות, סופרת וסטטיסטיקאית אנגליה, הידועה בעיקר כמייסדת מקצוע הסיעוד. כישוריה מבחינה זו התבלטו במלחמת קרים (1853-1856) כשה טיפלה בחיילים פצועים.

**האבחנות המוזכרות מקורן בחומרים ספרותיים שונים, שאינם מבוססים בהכרח על מסמכים רפואיים, אם כי ידועות לרוב.

בשנות השבעים המוקדמות, החלה פסיכיאטרית צעירה בשם ננסי אנדריאסן Nancy Andreasen להתעניין בקשר שבין יצירתיות, גאוניות והפרעות נפשיות. כיום היא ידועה כאחת החוקרות החשובות ביותר באוניברסיטת איווה שבארצות הברית. עיסוקה העיקרי הוא במדעי המוח, בפסיכיאטריה ובמה שביניהם. אנדריאסן חקרה, בין היתר, את מיוחדות תפקוד המוח אצל גאונים יצירתיים. בספרה העוסק במוח היצירתי (3), היא מדגישה שיצירתיות ואינטליגנציה אינן אותו הדבר, שיצירתיות נובעת משילוב של גורמים, חלקם גנטיים, ושלעיתים היא קשורה גם להפרעות נפשיות. ואכן, אחד מהיבטי הנושא הנחקר בשנים האחרונות, הוא הקשר הגנטי שבין יצירתיות למחלות הנפש.

קרי סטפנסון Kari Stefanson, פרופסור לנוירולוגיה ולנוירופתולוגיה, שדרך אגב, ניהל למספר שנים את התחום הנוירופתולוגי בביה"ח"Beth Israel"  שבבוסטון, עסק בנושא זה. הוא אחד ממחבריו של מאמר, המסתמך על מחקר של 86,292 אנשים יצירתיים (4). נכללו בו שחקנים, סופרים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים חזותיים לסוגיהם, כולל ציירים. אחד ממצאי המחקר הוא שהייתכנות הגנטית לסכיזופרניה ולהפרעה דו קוטבית גבוהה בהרבה בקרב אנשים יצירתיים בהשוואה לכלל האוכלוסייה - בערך באמצע הסולם שבין האוכלוסייה הרגילה לבין הלוקים בהפרעות נפשיות אלה. עוד עולה מן המאמר שאנשים יצירתיים עשויים לשאת נטייה גנטית לחשיבה בעלת אופי שונה מזו של אנשים ללא תכונות יצירתיות מיוחדות; כאשר נטייה זו משולבת בגורמים ביולוגיים ו/או סביבתיים מזיקים, היא עלולה להביא להפרעה נפשית. במאמר זה, כמו ברבים אחרים העוסקים בקשר שבין יצירתיות להפרעות נפשיות, מוזכר לדוגמה, וינסנט ואן גוך.

תולדות חייו והפרעותיו רבות הפנים של ואן גוך

ילדותו ונעוריו

וינסנט ואן גוך נולד ב-30 למרץ 1853 באגף הכנסייה השמור לכמרים, שבזונדרט, עיירה קטנה בדרום הולנד. שנה בדיוק לפני כן נולד להוריו בנם הראשון, שבא לעולם ללא רוח חיים. הוא קיבל את השם וינסנט. יש המבקשים לפענח את אופיו הקשה ואת חייו המעורערים של ואן גוך כקשורים, חלקית לפחות, להיוולדו כממלא מקום אחיו "הבכור" – הוינסנט הראשון ולאבלם של הוריו. "וינסנט" הנו קיצור של המילה הלטינית  ,Vicentiusששורשה Vincere ומשמעה "כובש" "מנצח", "מתגבר"; השם "ויקטור", המוכר בתרבות שלנו, משמעו זהה לזה של "וינסנט".

שם אמו של ואן גוך היה אנה קורנליה קרדבנטוס ושם אביו, כומר פרוטסטנתי, תיאודורוס. הוא תואר כאדם חמור סבר ונוטה להרהורים, חסר סבלנות כלפי אלו מילדיו שהעמידו בפניו קשיים. וינסנט ("השני") מתואר כילד מצוברח, עקשן ומרגיז (5, ע' 519), מתוסכל ובלתי מובן, שאיש לא העריך את נטיותיו האומנותיות*. בסביבות גיל 9 הוא צייר את ציוריו הראשונים. כשהיה בן 11 נשלח ללמוד בעיר Zevenbergen, שם התגורר בפנימיית בית הספר. כעבור 5 שנים, בגיל 16, בעזרת דודו ששמו היה וינסנט גם כן, התקבל לעבוד בשלוחת האג של החברה הגדולה ""Goupil & Cie לסחר ביצירות אומנות. לתקופה זו בחייו של וינסנט הצעיר היבטים חיוביים ושליליים גם יחד. מעצם טבעה קרבה אותו המשרה במידה רבה לעולם האומנות, ושהייותו בהאג זימנה לו ביקורים רבים במוזיאונים של העיר; בה בעת, נחשפו קשיים באופיו ובהתנהגותו. מגעיו עם הסובבים היו בלתי נעימים, מביכים ונטולי רסן. מבחינה עסקית נתגלה ואן גוך כגורם נזקים של ממש. כך, למשל, מספרים שלא היסס להביע את דעתו השליליות לגבי עבודות

*פרטים אלה לגבי הילד ואן גוך מתוארים באופן דומה במספר מקורות. כמה מהם אף נושאים את אותה הכותרת:
"The Illness of Vincent Van Gogh".

אומנות מסוימות אותן היה מצופה לשבח כדי שיירכשו על ידי הלקוחות. כעבור כארבע שנות עבודה בסניף של האג, הוא הועבר לסניף החברה בלונדון, שם נשאר במשך שנה עד שהועבר לסניף החברה בפריס ומשם, לאחר מספר חודשים, הועבר שוב ללונדון.

חיי האהבה של ואן גוך כוללים היכרויות ופרשיות, בהן נדחה על הסף, מלבד פעם אחת. בהיותו בן 20, עת שעבד בסניף הלונדוני של ""Goupil & Cie, התאהב ב Eugenie, בתה של בעלת הפנסיון בו התגורר. יש המספרים שבאותה התקופה בערך היה מאוהב ב ,Caroline Haanebeek מכרת משפחה. הפרטים המצויים בספרות לגבי קשריו עם שתי נשים אלה אינם ידועים בוודאות. מה שודאי לגמרי הוא העובדה שהוא נדחה על ידי שתיהן.

בהיותו בן 23, פוטר מעבודתו ב  "Goupil & Cie"בשל "חוסר מוטיבציה וחוסר התאמה לתפקיד". כ-3 שנים קודם לכן (בסביבות גיל 20) החל לגלות עניין בדת. עניין זה נמשך גם בשנות עבודתו בלונדון ותרם לפיטוריו. בגיל 24, לאחר כמה חודשים בהם עבד כעוזר הוראה במחוז קטן באנגליה, עבר לאמסטרדם; ושם התחיל בלימודי דת. כשנה לאחר מכן נטש את לימודי הדת ועבר לחיות באזור המכרות העני בורינחה – Borinage שבבלגיה.

תקופת בורינחה – Borinage, התמסרותו לדת; הפנייה לאומנות

בינואר 1878, כשהיה בן 25, התקבל ואן גוך כמטיף זמני בבורינחה, שתושביה התפרנסו בקושי מעבודתם ככורי פחם. ציורו המפורסם "אוכלי הבולבוסים" (שצויר ב-1885) משקף בצבעים אפלים וקודרים את אנשי הכפר ואת אומללותם. במקביל לתפקידו כאיש דת הוא התמסר להם מעל ומעבר. הוא וויתר למענם על מזונו ועל בגדיו וחי בתנאיי עוני מחרידים. התנהגותו ומנהגיו אשר לא נשאו חן בעיני אנשי הכנסייה, הובילה כעבור כשישה חודשים לפיטוריו. ואן גוך, שרחמיו כלפי תושבי הכפר, מילאו עדיין את ליבו, המשיך לשאת דרשות ללא תשלום. דיכאון כבד אפיין את מצבו הנפשי. ב-1879, כשהיה בן 26, נטו בני משפחתו המודאגים ואביו בפרט, לאשפז אותו במוסד הפסיכיאטרי ב-Geel – עיר במחוז אנטוורפן בבלגיה. למרות הכול וכנגד כל הציפיות, המשיך וינסנט בעיסוקו כמטיף ובעזרתו לעניים ואומללים, הפעם ב-Cuesmes כפר בלגי נוסף. אבל במהלך שהותו בו, החלה מסירותו הדתית לדעוך ועניינו בציור התחדש. באחד מימי חודש מרץ 1880 החליט להגיע רגלית לכפר, שהיה מרוחק כ-80 ק"מ ממקום מגוריו, על מנת לפגוש את הצייר הצרפתי Jules Bretonי(1827-1906), אך פחד ורתיעה של הרגע האחרון, גרמו לו לבטל את המסע. בסביבות חודש אוגוסט 1880, בעידוד אחיו תיאו ולאחר שנכשל שוב ושוב במקומות עבודה שונים ובקורסים למיניהם, החליט וינסנט להתמסר ברצינות להיותו אומן. לשם כך נסע באוקטובר 1880 לבריסל.

בשלב זה של המאמר, וגם אם זה לא יראה 100% קוהרנטי, ראוי להתייחס לתיאו ואן גוך, אחיו של וינסנט, שהיה צעיר ממנו בארבע שנים ועסק בסחר של יצירות אומנות. תיאו תמך באחיו כספית ורגשית לאורך שנים, במסירות רבה ובהתמדה, במיוחד לאחר פנייתו של וינסנט לאומנות ועד יומו האחרון. עיקר המידע על חייו של וינסנט ועל הפרעותיו ידועים בזכות התכתבותו עם אחיו תיאו. מספר מכתביו של וינסנט אל תיאו הוא 874, בהם מעל 850,000 מילים (6), שעל פי מספר מקורות כלולים ב-1809 עמודים (7). הם פורסמו לראשונה בינואר 1914 על ידי Jo van Gogh-Bonger, אלמנתו של תיאו. המהדורות השונות, שיצאו לאור במהלך השנים, כוללות 3 ולפעמים 4 כרכים.

תקופת בריסל הקצרה

נקודת מפנה בחייו של וינסנט אירעה בהיותו בן 27, כאשר, כמוזכר לעיל, הגיע לבריסל. בנובמבר 1880 הוא התקבל לאקדמיה והחל את לימודיו, שכללו אנטומיה ופרספקטיבה, אך בראשית חודש דצמבר של אותה שנה הוא נטש אותם ושב להתגורר עם הוריו.

עת מגוריו עם הוריו בעיר Etten

השנה 1881. וינסנט בן ה-28 התגורר עם הוריו בעיר Etten שבאזור המרכזי-מזרחי של הולנד כשהתאהב -Cornelia Adriana Vos-Striker (המכונה ביום יום Kee – קי). קורנליה הייתה בת דודתו מצד אימו, מבוגרת ממנו ב-7 שנים, אלמנה טרייה ואם לילד בן 8. סיכוייו לכבוש את ליבה נראו אפסיים. היא דחתה את חיזוריו על הסף. "אף פעם – אף פעם", במילים אלה חזרה בת דודתו על סירובה להימצא בקרבתו. כצפוי ובדומה לפעמים קודמות בחייו, היותו דחוי על-ידי נשים מלאה את וינסנט תחושת עליבות. על רקע זה, החמיר הקשר בינו לבין אביו. וויכוחים וחיכוכים סוערים הרעילו את יחסיהם ונוכחותם באותו הבית נעשה קשה מנשוא. נראה היה שההצלה תגיע מכיוון המשפחה בהאג, שם התגורר הצייר הנודע אנטון מוב Anton Mauve (1838-1888), שהיה נשוי לבת דודתו של וינסנט ושבו הוא קיווה להיעזר.

ההעברה להאג, הקשר עם אנטון מוב, וסיפור יחסיו הזוגיים הראשוניים והיחידים שבחייו

בתחילה הייתה גישתו של מוב אדיבה ומעודדת מאוד כלפי ואן גוך. הוא השאיל לו ציוד, עזר לו להקים סטודיו וסייע לו לקשרים עם מוסדות ואנשי אומנות. וינסנט נהנה מקרבתו של מוב, שהייתה עבורו כחלום יפה שיימשך לנצח. אלא  שתוך זמן קצר נחשף מוב להתפרצויותיו המפחידות של בן חסותו. הניתוק ביניהם היה בלתי נמנע. ב-1882, כשהיה בן 29, הכיר ואן גוך (שנשאר בהאג) את קלסינה מריה הורניק  Clasina Maria Hoornik, הידועה גם בשמה סיין Sien. סיין הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. בעת שהכירו היא הייתה בהיריון, אם לילד בן 5 והתקיימה מזנות. זמן מה לאחר מכן, ביוני 1882, אושפז ואן גוך בגלל גונוריאה, בה נדבק קרוב לוודאי מסיין. בשלב מסוים של הקשר הוא שקל להציע לה נישואין. הם עברו להתגורר יחד למרות התנגדות משפחתו לקשר, ובמשך יותר משנה שימשו לו סיין וילדיה כמודלים עבור ציוריו. לבסוף, רק הלחץ הבלתי מתפשר של אחיו תיאו הצליח להפריד בין השניים.

וינסנט עוזב את האג; הוא ממשיך לנוע ממקום אחד למשנהו ותוך כדי כך חווה סיפור אהבה חדש

ב-1883, לאחר שנפרד מסיין*, עבר ואן גוך לצייר במחוז דרנטה Drenthe שבצפון הולנד. בהיותו שם צייר ציורי נוף עגומים ודמויות איכרים עובדי אדמה. לקראת סוף השנה עבר לעיר נויינן Nuenen, שם התגורר עם הוריו. סטודיו קטן אפשר לו להמשיך ביצירותיו. באוגוסט 1884, כשהיה בן 31, הוא התאהב בבת של שכיני הוריו, שהייתה מבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים. שמה היה מרגוט בגמן  Margot Begemann. מבין כל הנשים שהכיר, הייתה מרגוט היחידה שהחזירה לו אהבה. וינסנט ומרגוט תכננו להינשא אך במהרה הפך אושרם לסיוט שכן משפחותיהם התנגדו לכך בתוקף. מרגוט ניסתה להרעיל את עצמה. וינסנט התמסר להבראתה. היא הבריאה אך השניים נפרדו. על אף התנסותו הקשה בפרשה זו והערעור הנפשי שבעקבותיה, המשיך ואן גוך בעבודתו האומנותית.

באותם הימים הוא נתמך במכר ששמו היה אנטון קרסמאקרס ,Anton Kerssemakers מעבד עורות בעיסוקו וחובב אומנות מושבע. במהלך שהותו בנויינן Nuenen  היה קרסמאקרס לא רק חברו של ואן גוך אלא גם תלמידו.

ב-1885 עזב ואן גוך את נויינן. אחרי מות אביו במרץ 1885, הוא המשיך ליצור. יש המעריכים את תקופתו זו כפורייה ביותר. בין היתר יצר אז את "אוכלי הבולבוסים", שההשראה לציורה באה מתקופת שהייתו בבורינחה Borrinage  כשחי כמטיף דת בקרב כורי הפחם העניים (סופר בע' 3). מנויינן עבר ואן גוך לאנטוורפן.

*סיין, שנעשתה לתופרת, נישאה ב-1901. ב 12 לנובמבר 1904 כשהייתה בת 54, התאבדה בטביעה.

"תקופת אנטוורפן", הוא שמה המוכר בספרות של אחת התקופות הסוערות והדרמטיות בחייו של ואן גוך. הוא הגיע לאנטוורפן בסוף חודש נובמבר 1885 (בן 32). כעבור חודשיים התקבל למגמת הציור של מודלים חיים ושל עיטורים באקדמיה של העיר. הוא היה פעיל מאוד אך גם לא פחות מוזר. להלן אחד מתיאורי מארק טראלבו* את דמותו: "יום אחד נכנס כמו פיל בחנות חרסינה, והתחיל לפזר על הרצפה גליל עבודות שהחזיק בידו – שיטה מאוד יוצאת דופן, אם כי ידועה בין אומנים כאמצעי להצגת עבודות מול עיני אנשי מקצוע ... כול הנוכחים הצטופפו ונדחקו סביב האיש ההולנדי שרק הגיע, ואשר נראה היה יותר כמוכר שעווניות נודד, מגלגל ופורש... מאשר כאומן, מבלי שדמותו  תוכל להזכיר את האומן, שהיה כבר ידוע בזכות אפיזודת נויינן Neunen עם ציורו "אוכלי הבולבוסים", המוערך בכל העולם. רוב הנוכחים הגיבו בצחוק". קטע נוסף של טראלבו מתאר תקרית טרגי-קומית, כואבת יותר מאשר משעשעת, שאירעה אף היא בימי לימודיו של ואן גוך באקדמיה של אנטוורפן. הפעם היה הדבר קשור לונוס ממילו: "יום אחד, בכיתת הציור של האקדמיה של אנטוורפן, נתנו לסטודנטים להעתיק פסלון של ונוס ממילו. ואן גוך, שהיה הלום על ידי אחד מאפיוניו הבולטים של המודל, הדגיש חזק את רוחבם והפך את ונוס לקורבן של כיעור ... האלה היוונית היפהפייה הפכה למטרונה פלמית חסונה. בראה את ציורו, החל המורה לקרוע אותו בתנועות איפרונו הזועמות, ותוך כדי כך הזכיר לתלמידיו המזועזעים את קדושת האומנות שאין לחללה".

תקופת פריס והמעבר לארל Arles

לקראת סוף 1886 (בן 33), אחרי עזיבתו את אנטוורפן, עבר ואן גוך להתגורר בפריס עם אחיו תיאו, שם התחיל ללמוד אצל  הצייר הצרפתי פרננד קורמוןCormon  Fernand. בתקופה זו הכיר רבים מטובי הציירים דאז, ביניהם אנרי דה טולוז לוטרק, קלוד מונה, פייר רנואר, קאמי פיסארו, אדגר דגה, ג'ורג' סרה ואת פול גוגן אתו יתפתח קשר מיוחד, יותר לרע מאשר לטוב.  שנת 1888 היוותה נקודה משמעותית ביותר בחיי ואן גוך. בפברואר של אותה השנה הוא עזב את פריס למען ארל – ,Arles עיר בחבל פרובנס שבדרום צרפת. בעידודו של אחיו תיאו, תוכננה הגעתו של גוגין לארל,  אשר אמור היה להיות לו חבר ושותף להקמת "מושבת אומנים". על אף תקוות נלהבות אלה, העברתו לארל הייתה קשה עבורו ובריאותו התערערה מאוד.

אם עד פה, יכולנו להתרשם בעיקר מאישיותו של ואן גוך, מכאן ואלך נוכל לתת את הדעת להפרעותיו, הרפואיות ו/או הנפשיות. על פי מקורות מסוימים, אובחן ואן גוך במעל 100 אבחנות, אם כי וילפרד נילס ארנולד Wilfred Niels Arnold, מחברו של מאמר יסודי ביותר מ-2004, "פגש לא יותר מ-30 הצעות רציניות בלבד" (7, ע' 23). עיקרן יובא בפרק "אבחנות שנקבעו לאורך השנים עבור הפרעתו (או הפרעותיו") של ואן גןך", בע' 8-9 שבמאמר זה.

להלן קטע מתוך מכתב ששלח וינסנט לתיאו באחד מימיו הראשונים בארל: "עם עזיבתי את פריס הייתי בטוח שאני סובל משבץ. זה די פגע בי כאשר הפסקתי לשתות ולעשן כל כך הרבה, ובמקום זה התחלתי לחשוב על איך לסלק את המחשבות מראשי. אלוהים אדירים, איזה ייאוש ואיזו עייפות קשה חוויתי .... אם הסערה המגיעה רמה מדי, אני לוקח כוס נוספת כדי להמם עת עצמי...." (8). ב"לשתות" שבקטע זה מדובר בשתייה כוהלית מסוגים שונים, אבל משמעות מיוחדת מבחינת בריאותו של ואן גוך יוחסה לאבסינת. זהו משקה חריף, הכולל אחוז גבוה של אתנול. החומר הפעיל בו הוא תויון .thujone במשך שנים הוא נחשב כגורם להתקפים אפילפטיים, עירור יתר והזיות. הרעילות העצבית שבו נחשבת היום כשונה מאדם לאדם ותלויה במינון ובגורמים הסביבתיים. במכתב נוסף שוינסנט שלח

*רוב הפרטים המובאים בקטע זה לקוחים מהדיסרטציה של ד"ר מארק טראלבו Dr Mark Tralbaut "וינסנט ואן גוך בתקופת אנטוורפן שלו", שפורסמה ב 1948 באמסטרדם. טראלבו היה ביוגרף בעל שם.

לתיאו באותה תקופה, הוא כתב: "אני לא מסוגל לתאר בדיוק מה קורה אתי; התקפות זוועתיות של חרדה, הנראות נטולות כל סיבה או תחושות של ריקנות ועייפות בראשי... ולפעמים התקפי מלנכוליה וחרטות נוראיות" (8).

לראשונה בתקופת ארל קיבל מצבו הנפשי של ואן גוך ממדים פסיכוטיים, בהם נטה להתקפי זעם ולאלימות. הוא איבד כל עירור מיני. לעיתים קרובות התלונן על תחושת עילפון וסבל מ"הספקת דם חלשה ומכאבי בטן". על תלונות הקשורות למערכת העיכול ולפחות התקף אחד של עצירות קשה שתבע התערבות רפואית, ניתן לנו לדעת ממכתביו לתיאו (7, ע' 25). אבל עם חלוף החורף הקשה שלאחר הגעתו לארל, החלה מגמת פריחה ביצירתו. נופים ודיוקנים שצייר בתקופת ארל, הפכו למפורסמים; ביניהם: סדרת "החמניות", "מרפסת בית הקפה בלילה", "חדר שינה בארל", ו"הכרם האדום" – התמונה היחידה שמכר בחייו. תיאו האמין בגאוניות אחיו.

כמתוכנן, באוקטובר 1888 הגיע גוגן לארל. השניים התגוררו ביחד ב"בית הצהוב". זהו גם שמה של יצירה ידועה שצייר ואן גוך באותם הימים. מכאן ועד לסיפור חיתוך אוזנו המפורסם עברו לא יותר מחודשיים. היחסים בין שני האומנים, שנראו אידיליים בראשיתם, יהפכו לעכורים ביותר, ויובילו בסופו של דבר לניתוק בלתי נמנע.

בחודש דצמבר שלאחר הגיעו של גוגן לארל, ואן גוך היה תשוש. הוא שתה לעיתים קרובות, היה מעורער מאוד ופחד שגוגן ינטוש אותו. ב-23 בחודש, במהלך מריבה שפרצה בין השניים, התקיף וינסנט את גוגן עם תער, איבד לגמרי את שיפוטו וחתך את תנוך אוזנו הימנית*. הוא עטף אותו בחתיכת נייר עיתון ומסר אותו לרחלRachel , זונה שהכיר מבית הבושת המקומי, וביקש ממנה לשמור עליו; כך תוארה התקרית במשך שנים רבות, אולם יש הטוענים שפציעת אוזנו נגרמה על ידי גוגן ושואן גוך החליט לחפות עליו כדי למנוע את מעצרו. לגבי הזונה "רחל": שמה האמיתי, כפי שנתגלה כ-130 שנה לאחר התקרית, היה Gabrielle Berlatier. היא הייתה בת 18, בתו של חקלאי מכפר לא מרוחק מארל. זמן מה לפני הגעתה לבית הבושת ננשכה על ידי כלב חולה בכלבת ונדבקה במחלה. על מנת להציל את חייה נדרש סכום כסף שלא עמד לרשות משפחתה. בהוראתו של אביה "לבחור בכל עבודה אפשרית", היא החלה לעבוד כעלמה משרתת בבית הבושת של ארל. בשל היותה בת 18 בלבד, לא נדרשה לעבוד כזונה**. שוטר אשר זומן לבית הבושת לחקירת התקרית, הוביל את ואן גוך לאשפוז בבית החולים של ארל. ד"ר פליקס ריי Felix Rey, רופא פנימאי בן 23, שטיפל בו בנאמנות, אבחן את הפרעתו כ"סוג של אפילפסיה" ובהתאם למקובל בזמנו, טיפל בו בפוטסיום ברומיד. אבחנה נוספת שנקבעה עבורו בימי אשפוזו בארל הייתה "מאניה חריפה עם דליריום כללי "Acute Mania with Generalized Delirium"  (9). בזמן אשפוזו הוגבל שימושו של ואן גוך באבסינת. אחרי שחרורו (במצב טוב), הוא לקה בשתי אפיזודות פסיכוטיות נוספות ועבר שני אשפוזים נוספים. חשוב לציין שהפרעותיו הפסיכוטיות אלה כפי שרוב הפסיכוזות בהן לקה לאחר מכן, היו ללא יוצא מן הכלל כמעט, קצרות טווח ושהרמיסיות שביניהן היו "נקיות" מסימנים פסיכוטיים. הטריגרים המדווחים היו: עבודת פרך, תזונה לקויה, צום, שתייה כוהלית ובעיקר אבסינת, ואולי חשיפה מופרזת לשמש; מוזכרת בספרות גם נטייה לאכילת קמפור וטרפנוידים trepenoids אחרים - תופעה המוכרת לנו בשם "פיקה" או "אכילה זרה", חומרים נגישים למשתמשים בצבעי ציור. התסמינים כללו הזיות שמיעה וראייה לפרקים קצרים, לעתים חום ולפחות בפעם אחת אפאזיה. ההתאוששות התפקודית שלאחר ההתקפים הייתה מהירה.

דמותו יוצאת הדופן ומצבו הנפשי של ואן גוך גרמו לגישה לעגנית ומשפילה מצד תושבים שנתקלו בו, ומצד בני הנוער בפרט. בתחילת שנת 1889 הוא היה שרוי בדיכאון. כך מניחים על סמך העובדה שבמהלך חודשיים צייר לא יותר מ-3 ציורים.

*על פי דיווחים מסוימים מה שנחתך מאוזנו היה הרבה יותר מתנוך מלבד.

**פרטים לגבי זהותה של רחל ניתן למצוא בספרה של Bernadette Murphy, ,"Van Gogh's Ear: The true Story" שפורסם במקור ביולי 2016.

האשפוז באסיילום "סן-רמי"

במאי 1889 וינסנט אשפז את עצמו בבית המחסה – אסיילום שבסן רמי דה פרובנס  Saint Remy de Provence, הקרובה יחסית לארל. במהלך שהותו בו, שארכה כשנה, הוא לקה בשלוש אפיזודות פסיכוטיות קצרות, שלוו באמנזיה בולטת. הן פסקו עם הפסקת השימוש באבסינת. חברים ותיקים, "רחל" (מבית הבושת בארל, ששמה היה בעצם ,(Gabrielle Berlatier וכמובן תיאו אחיו, ביקרוהו לעיתים קרובות. לאורך כל תקופת אשפוזו בסן רמי העמיד בית החולים לרשותו תנאים שאפשרו לו לצייר. התוצאה הייתה 300 יצירות אומנות, ביניהן מספר עבודות בעלות תוכן דתי, ותמונותיו הנודעות "אירוסים" ו"ליל הכוכבים". אחד מציוריו מאותם הימים נמכר בשנת 2000 במכירת פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.

ד"ר פיירון Peyron, מנהל האסיילום של סן רמי, דבק באבחנה של "אפילפסיה" אותה קבע עוד מקודם ד"ר פליקס ריי מביה"ח בארל; אלא שבאופן בלתי מובן, הטיפול בפוטסיום ברומיד שעזר בזמנו לריפויה, לא צלח הפעם.

הפסיכוזה האחרונה של ואן גוך, היחידה שארכה יותר מהאפיזודות האחרות, נמשכה כחודשיים - מפברואר עד אפריל 1890. היא התאפיינה בהזיות נוראיות ובאגיטציה קשה. בשלב זה הוחלט שוינסנט יעבור להתגורר בקרבתו של תיאו ויטופל על ידי ד"ר פול גאשה Paul Gachet, רופאם של אומנים רבים, שהומלץ בחום על ידי תיאו.

אובר סור אואז Overs sur Oise והסוף

במאי 1890, כשהיה בן 37 וחודשיים, עבר ואן גוך לאובר סור אואז Auvers sur Oise, כפר קטן וציורי במרחק של כ- 30 ק"מ צפונית לפריס. המעבר מילא אותו באנרגיות חיוביות לאין שיעור. בחודשיים בהם שהה שם, והאחרונים בחייו, יצר 80 יצירות. חייו היו בשליטה: ללא אבסינת או שתייה כוהלית אחרת וללא הזנחה מבחינת תזונה ושינה. הוא הבריא לחלוטין. לא מעט מזמנו נהג לבלות עם תיאו, רעייתו ובנם התינוק. נראה היה שסוף סוף הוא בריא ומאושר.

במקביל חלה ירידה במעמדו הכלכלי של תיאו, כשהוא גם מוטרד ממצבו הבריאותי של בנו הקטן. בתחילת חודש יולי, כאשר ביקר את אחיו, הרגיש וינסנט בקשייו ובמצוקתו, אך ניסה בכל זאת להמשיך ליצור. ניסיונו לשמור על בריאותו כשל. הוא נמלא רגשי אשמה לגבי הנזק שגרם לאחיו לאורך השנים ואלה כרסמו בנשמתו. ב-27 ביולי 1890, בעת שהלך בשדות, ירה בעצמו בחזהו; כך משתמע מן הגרסה המוכרת לנו לאורך שנים. הוא הצליח לשוב לבדו לפונדק בו התגורר. הרופא שהובהל לעזרה לא הצליח לשלוף את הקליע מחזהו של וינסנט. שרוע במיטה, כשהוא מעשן את מקטרתו, הוא נפטר כעבור יומיים. רגעי חייו האחרונים חלפו כשה תיאו היה צמוד אליו ואחז את ראשו בידיו. מבין מילותיו האחרונות של וינסנט היו: "הייתי רוצה להיות מסוגל לחלוף כך מן העולם"*.

בספר מ-2011, העוסק בחייו של וינסנט ואן גוך, מובאת השערה אחרת לגבי הגורם למותו (10): פרחח מקומי, נער  בשם Rene Secretan, שנהג ללבוש בגדי בוקר, הוא שירה בואן גוך. נער זה וחבריו, אשר כרבים אחרים ראו בואן גוך טיפוס משונה ותימהוני, נהגו להציק לו. אם אכן גרסה זאת אמיתית, לא ניתן לקבוע אם הירייה בוצעה בשוגג או בכוונה. כלי הירי לא נמצא מעולם. קיימת הנחה שהוחבא או נזרק כדי שלא יאותר. על כל פנים, הדרך הארוכה שואן גוך עשה ממקום פציעתו עד למקום מגוריו, אינה תואמת את גרסת ההתאבדות.

מצבו הבריאותי של תיאו, אשר הוגדר לאורך מספר שנים כנוירו-סיפיליס, החמיר לאחר מותו של וינסנט. האבחנה שנרשמה בבית החולים בו נפטר, הייתה"Dementia Paralytica Caused by Heredity, Chronic Disease Overwork and Sadness"  (11).

*מתוך מכתבו של תיאו אל רעייתו יוהנה, כפי שהיא דיווחה בדצמבר 1913 באירוע שהתקיים לזכרו של וינסנט.

כמה פרטים חשובים על משפחתו של וינסנט ואן גוך

אמו נפטרה בגיל 88 מבלי שנתגלו אצלה סימני חולי משמעותיים במהלך חייה. אביו, שסבל מיתר לחץ דם, נפטר בגיל 63 משבץ. רוב שנות חייו היה מצב בריאותו חלש. לימודיו הכנסייתיים נפסקו עקב מחלה קשה. תיאו, אחיו של וינסנט, חלה בגיל 19, אבל הידע הדל הקיים לגבי מחלתו זו, אינו מאפשר קביעת אבחנה. בהתכתבותם החליפו תיאו ווינסנט דעות ביניהם לגבי ה-"nervous  problems" שלהם. בהיותו בן 29, סבל תיאו מתופעות קשות מסוג זה עד שלא היה מסוגל לנוע. קשה לדעת במדויק אם המושג ""nervous התכוון לתופעות "פסיכיאטריות", "נוירולוגיות" או לשתיהן. בהלוויתו של וינסנט הוא היה במצב בריאותי מתקבל על הדעת. חודשיים לאחר מכן, החל לסבול מכאבי רגליים ומהזיות שעל פי רופאיו התפתחו כתגובה לתרופה בלתי מזוהה שהותוותה לו נגד שיעול. הוא נעשה רגיז מאוד ואף אלים, ממלמל בקושי בשפות מעורבות, סבל מעצירת שתן והיה חסר הכרה לחלוטין. אחותו המועדפת  על וינסנט, ויל – וילהלמינה Wilhelmina, אשר נפטרה בגיל 79, בילתה יותר ממחצית חייה ועד יומה האחרון, במוסד פסיכיאטרי. היא אובחנה כלוקה בדמנציה פרקוקס *Dementia Praecox, אם כי קיימת האפשרות שהפרעה אחרת, אולי

Acute Intermittent Porphyria – AIP, הייתה אבחנתה הנכונה. אחיהם הצעיר ביותר קון ,Con נפטר בגיל 33 בעקבות תאונה שעבר. בעת מותו סבל מחום גבוה. ייתכן שהתאבד. שתי אחיותיהם האחרות, אנה ואליזבת Elisabeth  ו Anna חיו עד מעל לגיל 70 מבלי שסבלו ממשברים רפואיים.

אבחנות שנקבעו לאורך השנים עבור הפרעתו (או הפרעותיו) של וינסנט ואן גוך:

Acute Intermittent Porphyria – AIP:

הפרעה נוירופסיכיאטרית, שתסמיניה הפסיכיאטריים הם: חרדה, אי שקט, נדודי שינה, דיכאון, פסיכוזה. התקפיה האקוטיים מתאפיינים בהתנהגות אימפולסיבית, אלימה, דיכאון וניסיונות אובדניים. יש המתארים בה תופעות בעלות אופי סכיזופרני עם נסיגה, הזיות, מחשבות שווא של קיפוח ולפעמים קטטוניה. תסמינים אפשריים נוספים, שאינם פסיכיאטריים, הם: כאבים שונים, כאבי בטן, עצירות, הקאות, חולשת שרירים, יתר לחץ דם, טכיקרדיה, שיתוק נשימתי, עוויתות ואיבוד חישתי. הטריגרים האפשריים להתפתחות התקפיה האקוטיים של ההפרעה הם: תת תזונה או צום, תרופות מסוימות כמו סולפונאמידים, ברביטורטים, סולפיריד, תרופות נוגדות אפילפסיה, קוקאין, אמפטמינים, נוגדות דיכאון טריציקליות, תרופות משתנות, שתייה כוהלית מסוגים שונים ובמיוחד אבסינת, עישון סיגריות, זיהומים וסטרס. במקרה של ואן גוך נלקחה בחשבון גם האפשרות שהחשיפה המופרזת לשמש תרמה להתקפיו, בעיקר בהתחשב בהשפעת האקלים הקיצי של אזור ארל  הצרפתי על ואן גוך ההולנדי.

הפרעת ה AIP תוארה לראשונה ב-1889, שנה בלבד לפני מותו של ואן גוך.

Acute Mania with Generalized Delirium; Bipolarism; Bipolar Disorder; Borderline Personality Disorder; Color Intoxication; Digoxin Intoxication:

עדפתו של ואן גוך את הצבע הצהוב, כפי שניתן להבחין בציוריו "הבית הצהוב", "שדה עם אירוסים בסמוך לארל", "ליל כוכבים" ואחרים, הביא מחברים מסוימים להשערה שהוא סבל מקסנטופסיהxanthopsia . זהו שמה הרפואי של תופעה בה העין קולטת את האובייקטים בצבע צהוב ולעיתים גם הילות צהובות סביבם. היא מצויה במצבים של הרעלת דיגוקסין. ההשערה לגבי אבחנה זו של ואן גוך נתמכת על ההנחה לפיה ד"ר גאשה, רופאו האחרון של ואן גוך, טיפל בו בדיגוקסין, תרופה שהייתה מקובלת אז נגד פרכוסים. בשניים משלושת הדיוקנים שלו, שצוירו על ידי ואן גוך, מחזיק ד"ר גאשה בידיו גבעול של הצמח אצבעונית - Purpurea Digitalis, ממנו מופקת התרופה. במאמר בו נשקלת בין היתר השערה זו, מכריז המחבר על היות ההשערה על הרעלת דיגוקסין "טיפשית" (7, עם 23).

*"דמנציה פרקוקס" תוארה לראשונה ב 1857 על ידי הפסיכיאטר הצרפתי בנדיקט מורל Benedict Morel. ב 1911 הוחלף שמה ב"סכיזופרניה" על ידי אויגן בלוילר.

Early Limbic Lesion; Epilepsy; Epilepsie Absintique; Larvate Epilepsy; Masked Epilepsy; Temporal Epilepsy; Fever; Impotence; Insomnia; Intermittent Dysphoric Disorder; Kind of Stupor; Lead Poisoning; Mania with Generalized Delirium Hallucinations; Meniere's Syndrome; Night Mares; Suicide; The Little Imitator Porphyria:

תחת כותרת זו ("The Little Imitator Porphyria") פורסם ב-1937 מאמר על .Porphyria כוונתו לכך שמדובר בהפרעה, המתאפיינת במגוון כה רחב של תופעות נוירופסיכיאטריות, עד שהיא "מסוגלת" לחקות מספר רב של הפרעות ולהקשות על קביעת האבחנה. חומר מעשיר מאוד על כך מצוי במאמרה של Helen Crimlisk, פסיכיאטרית, הקשורה לאוניברסיטת ,Sheffield שבאנגליה (12).

Toxic Psychosis; Turpentine Poisoning; The Van Gogh Syndrome:

אבחנה המופיעה (ללא נימוקים מקצועיים ממש) בכמה מילונים רפואיים ידועים באינטרנט; נראה שמקורה בסיפור חיתוך אוזנו של ואן גוך בעצמו, כשהיא מתייחסת למקרים בהם חולה הסובל ממחשבות שווא דיסמורפיות, מבצע מעשה של מוטילאציה עצמית. במקורות המוזכרים מוסברת "אבחנה זו" כשם נרדף ל"תסמונת מינכהאוזן".

ברשימת ה"אבחנות" שנקבעו לאורך השנים לגבי הפרעתו (או הפרעותיו) של ואן גוך ישנן כאלה שאינן שמות הפרעה, אלא של תסמינים: אין אונות, חום גבוה, נדודי שינה, סיוטי לילה ו xanthopsia. התסמין אפאזיה, שאינו רשום ברשימת האבחנות שלעיל, מדווח בספרות על ואן גוך כתופעה שהתלוותה לעיתים להפרעותיו (ע' 6 בכתבה זו); מספר טריגרים (ולא "אבחנות") מופיעים אף הם ברשימה זו: תת תזונה, צום, וחשיפה מופרזת לשמש – אפשרות, שכפי שצוין, נשקלת בהקשר להשפעתו האפשרית של האקלים הקיצי של ארל על ואן גוך. את "ההתאבדות" המוזכרת בספרות בין "אבחנותיו", קשה לסווג כאבחנה או כתסמין; מלבד זה ודאות שאכן אירעה.

לסיכום

אם נזכור שסיפור חייו ומצבו הרפואי של ואן גוך סופר כהמחשה לנושא הקשר בין יצירתיות להפרעות נפשיות, המובא בקצרה בראשית הכתבה, נוכל כעת להעלות מחשבות והשערות לגבי מקור גאוניותו והפרעותיו; וכן להעלות שאלות שהתשובה להן אינה חד-משמעית. אבחנה רפואית מדויקת? משימה לא פשוטה. לדעתי הצנועה, האפשרויות הן: פורפיריה אקוטית אינטרמיטנטית (AIP) ממקור, ייתכן, תורשתי, ואישיות פרה מורבידית גבולית. טריגרים אפשריים: שתייה כוהלית, אבסינת אולי בעיקר, עישון רב, תזונה לקויה וצום, הרגלי יום ולילה בלתי סדירים לחלוטין, אכזבות וכישלונות חוזרים בחייו הפרטיים ומתחים רבים; ואולי היו לו, לאומן הענק הזה, יותר מהפרעה אחת. בעשור האחרון לחייו, תקופה בה בריאותו התערערה באופן בולט, הוא יצר כ-2100 יצירות אמנות, הכוללות 860 ציורי שמן, רובן בשנתיים האחרונות לחייו*. במכתב לפני מותו, האחרון בחייו, הוא כתב: "האמת היא שאיננו יכולים לדבר אלא באמצעות ציורים".

ביבליוגרפיה

  1. George Pickering, Creative Malady: Illness in the Lives and Minds of Charles Darwin, Florence Nightingale,

Mary Baker Eddy, Sigmund Freud, Marcel Proust, Elisabeth Barret Browning; Master, p. 1968-1975, 1974.

  1. Eliot Slater, Review of "Creative Malady" by George Pickering. British Journal of Psychiatry, 127, p. 93, 1975.
  2. Nancy C. Andreasen, The Creating Brain: The Neuroscience of Genius, Amazon, 2005.
  3. Robert A Power et al, Polygenic Risk Scores for Schizophrenia and Bipolar Disorder Predict Creativity,

Nature Neuroscience, 18 (7), p. 953-955, 2015.

  1. Dietrich Blumer, The Illness of Vincent van Gogh, The American Journal of Psychiatry, Vol 159, Issue 4, pp

519-526, 2002.

  1. 6. Vincent www. Vggallery.com The Letters.
  2. Wilfred Niels Arnold, The Illness of Vincent van Gogh, Journal of history of the Neurosciences, Vol. 13, No. 1, pp.22-43, 2004.
  3. Van Gogh-Bongers JG (ed): Vincent van Goghs Briefe an Seinen Bruder. Frankfurt am Main, Germany, Insel

Verlag, 1988.

  1. Concordance, Lists, Bibliography. Documentation: Vincent Van Gogh; The Letters. Van Gogh Museum.
  2. Steven Naifeh, Gregory White Smith, Van Gogh: The Life. Random House, 2011.
  3. Van der Veen, Wouter; Van Gogh in Auvers: His Last Days. The Monacelli Press, pp. 260-264, 2010.
  4. Helen Crimlisk, The Little Imitator-Porphyria: A Neuropsychiatric Disorder, Journal of Neurology, Neurosurgery and Psychiatry, 62:319-328, 1997.
נושאים קשורים:  סקירה,  אבחון,  ציור,  ביוגרפיה,  וינסנט ואן-גוך,  אשפוז,  צרפת,  הולנד
תגובות
07.01.2017, 17:05

נהניתי מאד מהמאמר מאיר העיניים.למדתי הרבה פרטים חדשים. סוגית האבחנה מורכבת אך הכוון הוא בהחלט פסיכוזה אורגנית בין היתר עקב אבסינט

עבור ד"ר אמי שופמן:
תודה על תגובתך. כרגיל צודק!
הלן

אנונימי/ת
08.01.2017, 03:19

בקיץ 2016 - הייתה תערוכה מרתקת במוזאון ואן גוך על התדרדרותו הנפשית ואבחנה מבדלת לגביה עם שפע כתבים וציורים מאז המעבר לארל - תוכלו למצוא תמונות וציטוטים מהתערוכה בקישור :
https://www.vangoghmuseum.nl/en/stories/on-the-verge-of-insanity#1
באותה תערוכה מתואר גם היחס האוהד שחש ואן- גוך לרופאו והוא גם כותב לאחיו כמה הרופאים של זמנו עובדים קשה...

ראשית, תודה על ההתייחסות. ושנית, איני מופתעת מתוכן התגובה. ואן גוך, שפרטי חייו יכולים לסקרן ולהעסיק את כל מי שמתעניין בבני אדם ובמיוחד באלה שמוכשרים - גאוניים ונוגעים למקצוע שלנו, מהווה נושא אין סופי.
אני מודה למגיב/מגיבה על המידע הנמסר בתגובתו/ה.

נ.ב. ...והרופאים בזמננו לא עובדים קשה? נראה ש"בינתיים" זה לעולמים ועד.
ד"ר ה. שיינפלד

הי הלן, מבריקה ויסודית כתמיד.
Homo homini lupus eritematosus