פרקינסון

מעורבות מסלול דנטאטורובותלמי בחולי פרקינסון קשורה להידרדרות הדיבור

במחקר שבחן גירוי מוחי עמוק של הגרעין התת-תלמי במצב כבוי או פעיל בחולי פרקינסון, נמצא כי היעדר מעורבות המסלול הדנטאטורובותלמי, כמו גם היעדר גירוי מוחי עמוק של המסלול הדנטאטורובותלמי, מביאים לשיפור או למניעת הידרדרות הדיבור ורצף הדיבור

פעילות מוחית, מחלת פרקינסון (צילום: אילוסטרציה)

מטופלים עם מחלת פרקינסון אשר עוברים גירוי מוחי עמוק של הגרעין התת-תלמי (subthalamic nucleus - STN) מפתחים במקרים רבים הידרדרות בתפקוד הדיבור, אך אין הסכמה ברורה על ההשפעות הספציפיות שיש לצפות או מהו המנגנון המעורב.

קיימים תיאורים מעטים בלבד של השפעת גירוי מוחי עמוק על דיבור בשיחה. זאת ועוד, לא בוצע ניתוח של חיבורי מסלולי סיבי עצב כדי לזהות את המבנים שייתכן ומושפעים על ידי גירוי מוחי עמוק ויוצרים חסרים תפקודיים.

המטרה העיקרית של מחקר זה היתה לכמת את תפקוד הדיבור הספונטני ולזהות מעורבות פוטנציאלית של המסלול הדנטאטורובותלמי (dentatorubrothalamic tract – DRTt) בקרב מטופלים שעברו גירוי מוחי עמוק של STN, מאחר ומסלול זה הוכח כקשור להידרדרות הדיבור.

דוגמאות של דיבור ספונטני נאספו תחת גירוי מוחי עמוק של STN במצב כבוי ופועל מ-35 חולי פרקינסון והוערכו במספר מישורים. טרקטוגרפיית DTIי (diffusion tensor imaging tractography) בוצעה דרך מגעי הגירוי המוחי העמוק, על מנת לזהות את סיבי המסלולים המעורבים ובפרט את ה-DRTt. מיקום המגעים של האלקטרודות הפעילות הוערך ביחס לאלו של STN.

משתתפי המחקר כללו 15 מטופלים עם מחלת פרקינסון המאופיינת באקינטיקה וקישיון (akinetic-rigid – קבוצת AR) ו-20 מטופלים עם מחלת פרקינסון המאופיינת בעיקר ברעידות (tremor-dominant – קבוצת TD).

בתת-קבוצת AR, בה היתה מעורבות של DRTtי, 71% מהמטופלים היו עם דיבור הרבה יותר טוב בסך הכל ושיפור גדול או ללא שינוי ברצף הדיבור בעת כיבוי הגירוי המוחי העמוק.

בקרב מטופלים עם TD ומעורבות DRTtי, 50% היו עם דיבור טוב יותר, בסך הכל, בעת כיבוי הגירוי המוחי העמוק, ונמצאו תוצאות דומות לגבי שיפור או הרעה ברצף הדיבור.

במקרים בהם היתה מעורבות מינימלית של DRTtי, 75% מהמטופלים עם AR היו עם דיבור טוב יותר תחת גירוי מוחי עמוק במצב פעיל ועם שיפור או שינוי מינימלי ברצף הדיבור. באופן דומה, 83% מהמטופלים עם TD ומעורבות מינימלית של DRTt היו עם שיפור או שינוי מינימלי בדיבור וברצף הדיבור תחת אותם תנאים.

מיקום האלקטרודות השמאליות קרוב יותר לאמצע המוח נקשר עם מעורבות גדולה יותר של DRTt ב-77% מהמטופלים (10 מתוך 13).

למיטב ידיעתם של החוקרים, זהו המחקר הראשון אשר חקר מסלול עצבי ספציפי המעורב בגירוי מוחי עמוק של STN בתתי-קבוצות שונות של חולי פרקינסון, ביחס להשפעתו על דיבור ספונטני. על ידי תכנות טיפול מיטבי של גירוי מוחי עמוק של STN, הדיבור הספונטני ורצף הדיבור הושפעו לרעה יותר בקרב מטופלים עם AR מאשר אלו עם TD, כאשר היתה מעורבות של DRTt.

לאחר ניתוח ויצירת מודל למסלול העצבי נמצא, כי מיקום אמצעי יותר של האלקטרודות השמאליות הביא למעורבות גבוהה יותר של סיבי עצב מה-DRTt. אם אפשר, יש להימנע מה-DRTt על ידי שימוש באלקטרודות פעילות הממוקמות יותר לצדדים, בפרט בקרב מטופלים עם AR, מאחר ופעולה זו יכולה לצמצמם את הידרדרות תפקוד הדיבור.

מקור:
Albert J. Fenoy, MD, Monica A. McHenry, PhD, and Mya C. Schiess, MD; Speech changes induced by deep brain stimulation of the subthalamic nucleus in Parkinson disease: involvement of the dentatorubrothalamic tract; Journal of Neurosurgery
Posted online on 9 Sep 2016.

נושאים קשורים:  פרקינסון,  גירוי מוחי עמוק,  גרעין תת-תלמי,  תפקוד הדיבור,  פגיעה ביכולת הדיבור,  מסלול דנטאטורובותלמי,  קישיון,  אקינטיקה,  רעידות,  רצף הדיבור,  מחקרים
תגובות