דעות

למה אנחנו הרופאים ממשיכים לשתוק לנוכח מצב המערכת

ביום בו קיבל אריה דרעי 300 מיליון שקל למשרדו החדש, נאבקו חברי ועדת סל הבריאות לשנת 2016 בסד תקציבי דומה; אפילו לנו הרופאים קשה לדעת מה כואב יותר: אובדן ההיגיון, אובדן החמלה או השתיקה

ביום בו נסגרה העסקה להתפטרותו של אריה דרעי ממשרד הכלכלה בתמורה ל- 300 מיליון שקלים שיעמדו לרשותו בתפקידו הבא, נאבקו חברי ועדת סל התרופות בסד תקציבי של 350 מליון שקלים.

הבחירה בין הכנסת תרופות מצילות חיים לטיפול בסרטן, ובין כאלה המאפשרות חיים איכותיים כמו תחליפי ריטלין הינה אכזרית, והכסף אינו מספיק: לא לכאן, ולא לכאן.

באותו יום ממש, החליטה ועדת השרים לחקיקה שלא לתמוך בחוק קידום ושילוב אנשים עם אוטיזם בקהילה שעבר ב-2013 בקריאה טרומית. ולא, החוק הזה לא נולד שומו שמים ביוזמה שמאלנית הממומנת בכספים זרים: חתומים עליו, בין השאר, חברי הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס (במועד הגשת החוק – חברת הליכוד-ישראל ביתנו), אורי מקלב (יהדות התורה), אברהם מיכאלי (ש"ס) ואפילו השר דהיום חיים כץ (ליכוד).

אולי בעצם השקיפות הזאת היא שעומדת בעוכריה של מערכת הבריאות. כאשר הכל ברור והכל מדיד – קשה להעביר ולנתב כספים ליעדים סקטוריאליים

שבוע קודם, בדיון בוועדת הכספים על תקציב משרד הבריאות, פתח מנכ"ל המשרד את דבריו ואמר כי על ישראל להיערך לשינוי הדמוגרפי של הזדקנות האוכלוסיה ולהשפעותיו על מערכת הבריאות. אמר, אך לא הציג תוכנית או תקציב להיערכות הנדרשת.

באותו דיון בוועדת הכספים, בתשובה לשאלותיה של ח"כ סתיו שפיר על יעדי הטיפול בזיהומים צולבים בבתי החולים להם הוקצו רק 50 מיליון שקלים בתקציב הנוכחי, הודה המנכ"ל ואמר כי לצורך הטיפול בזיהומים יש צורך באלפי מיטות אשפוז נוספות. אך שוב: לא הוגדרה תוכנית, לא הוגדרו יעדים, ולא הוקצו משאבים בתקציב הנוכחי.

אנחנו שותקים, על אף ששנה אחר שנה, למרות הגידול באוכלוסייה ולמרות הזדקנותה, לא נוספות מיטות אשפוז בבתי החולים הקיימים, ולא נבנים בתי חולים חדשים. אחר כך, כשאנו או מי מיקירנו נדרשים לאשפוז – אנחנו נדהמים למצוא את עצמנו שוכבים במסדרון. ואנחנו ממשיכים לשתוק.

השתיקה היא גם נחלתם של הורים המשלמים מדי חודש ביטוח משלים, ולא יכולים בשל מגבלות אדמיניסטרטיביות לבחור את רופא אף-אוזן-גרון שיטפל ויבטיח את עתיד השמיעה של ילדיהם.

אנחנו מקוננים על ההוצאה הנדרשת מאיתנו לרכישת תרופות, ומצקצקים לנוכח מחקרים המעלים כי מטופלים רבים נאלצים לבחור בין רכישת תרופות לבין מזון בסיסי – אבל שותקים כאשר הממשלה מגדילה את ההוצאה הזאת במו ידיה, באמצעות המע"מ אותו היא מקפידה לגבות על התרופות האלה.

וכאשר מועלית הצעת חוק פרטית להורדת המע"מ הזה – כמקובל במדינות רבות, דוחה אותה ועדת השרים לחקיקה באותו היום בו מועברים 300 מיליון שקלים לשר דרעי.

אין תקציב שקוף יותר מתקציב הבריאות – ואין תחום מדיד יותר מעולם הרפואה. ניתן לקבוע בדיוק נמרץ כמה יעלה קיצור התורים לבדיקות MRI, וכמה מיטות יחסרו בכל מרכז רפואי, על מנת לשרת את האוכלוסייה באותו אזור. ידוע גם בבירור כי שיטת תקצוב סל הבריאות ומנגנוני התוספות השנתיות פשטו את הרגל: הם אינם מותאמים לשינויים באוכלוסיה – ובוודאי שלא להופעת טיפולים ותרופות חדשות העומדות מעבר לפתח.

ואולי בעצם השקיפות הזאת היא שעומדת בעוכריה של מערכת הבריאות. כאשר הכל ברור והכל מדיד – קשה להעביר ולנתב כספים ליעדים סקטוריאליים. בהורדת הידיים הלאומית סביב דיוני התקציב, בהתנהלות הצינית בסגנון "אם תעבור למשרד ממשלתי אחר ותאפשר לי לקדם את מתווה הגז – אתן לך 300 מיליון לחלוקה כראות עיניך" – אין מי שידאג לצרכיו הבסיסיים של הציבור הרחב.

ואפילו לנו, הרופאים, קשה לדעת מה כואב יותר: אובדן ההיגיון, אובדן החמלה או השתיקה.

נושאים קשורים:  דעות,  מערכת הבריאות,  רפואה ציבורית,  תקציב הבריאות,  שתיקה,  ועדת סל התרופות 2016
תגובות
אנונימי/ת
09.11.2015, 19:29

כולם איומים ונוראיים. והרופאים הם הראשונים לשתוק. למצער, השתיקה נוכח העוול כמנגנון הישרדות עוברת כחוט השני החל מהמועמד לבית הספר לרפואה, עבור בסטודנט ובסטאז'ר, ודאי במתמחה וכלה במנהל המחלקה. וככל שהוא ותיק ומנוסה יותר כך הוא מחריש יותר...

אנונימי/ת
09.11.2015, 22:17

-הרופאים שותקים כיעמוסים בלעזור לחולים ואין מי שעוזר לנו -רוב הרופאים לא מטפלים בעצמם -עדיין לוחצים עליהם לחזור לעבודתם כאשר הם חולים בטענה שאין רופא מחליף -עדיין יש רופאים מסכנים שרמת הפנסיה שלהם לא מאפשר חיים סבירים בגיל פרישה וחייבים לעבוד יותר -רופאי
משפחה עדיין באיומים מהנהלה על כל פעילותיו וחייבים להתחנן על כנסים -קורסים וחופש
העומס קיים גם בקהילה ולא רק בביתי חולים ותוספות של פניות באינטרנט וטיפולים רבים אדמיניסטרטיביים שהבקרה בפניות לבדיקות תרופות עולות במספר מיום ליום והכל נופל על הרופא המשפחה
אנחנו גם שותקים על כוח המונופולים בארץ ועל קרטל של מקומות עבודה
אנחנו גם שותקים על מחיר הדיור וקרקע כי אנחנו ההורים שעדיין מסוגלים לעזור לילדינו לשלם מחירים לא עוגנים אבל לכמה זמן עוד ?-
היגעה הזמן לדבר ולתמוך באלה שרוצים שינוי

אכן , ניתן לחוש בכאבך , דר' זאב פלדמן, בתאוריך על חוליי מערכת הרפואה הציבורית.
לצערי נוכחתי לדעת בעת המאבק האחרון של הר"י כנגד מינוי של מנכ'ל שאינו -רופא, עד כמה אדיש ציבור הרופאים בכללותו למינוי מביש זה.
יו'ר הר"י העיד בפני בגלוי לב "שאין לו חיילים לצאת למאבק"!
חבריי מחו'ל לא יכלו להאמין כי ממשלת ישראל אישרה "פה אחד" מינוי כזה.!!
צודק "האנונימי " בקביעתו , "הרופאים הם הראשונים לשתוק......וככל שהוא (הרופא) ותיק ומנוסה יותר כך הוא מחריש יותר..."
במאבק האחרון היו רק קומץ רופאים בכירים - גימלאים שלא חששו להחריש!!!
אני מתגעגע לימים שבהם הר'י על כל חבריה יצאה במאבקים מלוכדים למען הרפואה הציבורית, ובכך הצעידה אותה לרמתה המקצועית המצוינת!
לדעתי , יש לחדול מ"התבכינות פנימית", ולצאת ללא חשש ופחד למאבק ציבורי קשה , ממושך ומתיש למען חולינו!
לצערי,לא השר ולא המנכ'ל הנוכחי יושיעו להם!
על הר'י להתעשת ובמיוחד להתלכד,למען מאבק זה שאין צודק ממנו!
לאוכלוסית החולים - אין פה!
על הר'י להרים את הכפפה - ולהיות להם לפה!!
בברכה, פרופ. תיאו דב גולן (לשעבר מנכ'ל).

טבעי שהרופאים מאמינים שמערכת הבריאות נמצאת בתת-תקצוב אבל המאבק על הגדלת חלקה בעוגת התקציב הלאומית הוא בעיקרו פוליטי. עד שמאבק כזה, שרובו איננו בידי הרופאים שעובדים בשטח, ישא פרי יש לעיל ידנו לעשות הרבה בביתנו פנימה על מנת לספק יותר בריאות במסגרות התקציב הנוכחיות. רפואה נכונה היא רפואה יעילה. בצד פעולות מקצועיות כמו מניעת התערבויות מיותרות, קידום בריאות ורפואה מונעת, יש לעודד גם התנהלות ראויה יותר של הפרופסיה. יש להפסיק את הנהי וההשמצה של הרפואה הציבורית ולדחות בשאט נפש גילויים של רדיפת בצע והתנהגות בלתי אתית.

אנונימי/ת
12.11.2015, 18:31

ערך יום עבודה שלי ושלך הוא 350 ש"ח. מנהל המחלקה שלנו מתמנה לכל החיים, ללא כל משוב עליו לעולם. כל עוד בזיונות אלה לא יימחקו מהעולם, שום דבר לא ישתנה

אנונימי/ת
21.11.2015, 13:17

ו'בזכות' הלכידות המיוחלת יתמכו המומחים במאבק המתמחים הבא? בפעם הבאה יו"ר הר"י (שמבין בחיילים ובקרבות) ידאג לאכול ולישון (מרדים או לא?) לפני שהוא מגיע לישיבות/קרבות עם מקבלי ההחלטות או שהוא שוב ינמנם שם, ישבות רעב ויהווה בדיחה בעיניהם?