תרופות אופיואידיות הן תרופות יעילות כנגד כאבים אקוטיים וכרוניים, אולם בשל השפעתם על רצפטורים אופיואידיים פריפריים מסוג מיו במעי, הן גורמות לעצירות ולתופעות לוואי גסטרו-אינטסטינליות אחרות. תופעות הלוואי הללו, ובפרט העצירות, מגבילות תפקוד, פוגעות באיכות החיים של המטופלים ולעיתים אף גורמות למטופל להפסיק את הטיפול.
עוד בעניין דומה
תרופות שמטפלות בעצירות פונקציונלית, כמו משלשלים למיניהם, אינן יעילות לרוב כנגד עצירות הנגרמת ע"י אופיואידים (OIC), מאחר ואינן מכוונות ישירות וספציפית לשורש הבעיה.
קבוצה רב תחומית, הכוללת מומחים גסטרואנטרולוגים, מומחי כאב ומומחים בנוירוביולוגיה של מערכת העיכול התכנסה על מנת להגדיר את תופעת העצירות הנגרמת ע"י האופיואידים (OIC) ולבחון טיפולים עדכניים ופוטנציאל לפיתוח טיפולים מתאימים.
לפי הצהרת הקונצנזוס, עצירות הנגרמת ע"י אופיואידים (OIC) מוגדרת כשינוי בהרגלי היציאות שחל לאחר התחלת טיפול באופיואידים ומאופיינת באחד מהבאים: הפחתה בתדירות פעולת המעיים, התפתחות או החמרה במאמץ שדרוש לפעולת מעיים, תחושה של חוסר התרוקנות או מרקם קשה יותר של הצואה.
הקבוצה הדגישה את הצורך ליצור הנחיות לטיפול ומדדים ספציפיים שיאפשרו לבחון את איכות החיים כאשר מטופל סובל מעצירות מושרית אופיואידים.
לטיפול יעיל ב-OIC, יש לחסום ספציפית את הרצפטורים האופיואידים מסוג מיו במערכת העכול. פיתוח של תרופות שיחסמו את הרצפטורים הפריפריים האופיואידיים מסוג מיו במעי, אך לא את אלו במערכת העצבים המרכזית, עשוי להיות טיפול יעיל בכאב , ללא תופעות הלואי של מערכת העיכול, להן גורמים האופיואידים.
מאז שנת 2009, משווקת בישראל התרופה Targin, המכילה אוקסיקודון ונלוקסון יחד. רכיב האוקסיקודוןבתרופה נקשר לרצפטורי מיו במערכת העצבים המרכזית ומוביל לשיכוך כאב בינוני וחזק. רכיב הנלוקסון מאידך, נקשר לרצפטורי מיו פריפריים במעי בלבד, חוסם אותם ומונע ומונע בכך את תופעת ה-OIC.
Targin. היא התרופה היחידה בישראל המאפשרת יעילות גבוה בשיכוך כאב בד בבד עם מניעת עצירות הנגרמת ע"י אופיואידים.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
לינק:
http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/nmo.12417/abstract
מקור:
Camilleri M, Drossman DA, Becker G, et al. Emerging treatments in neurogastroenterology: a multidisciplinary working group consensus statement on opioid-induced constipation. Neurogastroenterol Motil. 2014;26(10):1386-1395
תגובות אחרונות