פוסט שפירסמה לפני כשבועיים רופאה בפייסבוק, על מטופלת שהלכה לעולמה לאחר מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן, זכה בימים האחרונים לאלפי שיתופים וליותר מ-12,000 "לייקים" בפייסבוק.
עוד בעניין דומה
את הפוסט כתבה פרופסור תמר ספרא, מנהלת השירות האונקו-גינקולוגי במרכז הרפואי "תל-אביב-איכילוב". היא מתארת בו מטופלת שהלכה לעולמה בתחילת החודש, לאחר מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן.
"בעמוד האחרון, היא כתבה: 'חייתי חיים מלאים עם הסרטן'. בשביל רגעים כאלו הפכתי להיות רופאה"
"בשבוע שעבר", כתבה פרופסור ספרא, "נפטרה חולה שלי. בת 31 במותה. נלחמה בסרטן שד מפושט, אגרסיבי ואלים. כשאובחנה, נתנו לה 3 חודשים לחיות. היא הגיעה אלי וישבה אצלי במשרד שלי כשהיא ממררת בבכי. החזקתי לה את היד ואמרתי לה שאנחנו נלחם בסטטיסטיקה הקשה ואכן, כנגד כל התחזיות, החודשיים הפכו לשלוש שנים.
"אחרי מותה, סמוך למיטת בתה בבית החולים, ניגשה אליי האמא שלה וחיבקה אותי בחוזקה כשהיא אומרת "תודה" ויחד שתינו בכינו. היא הראתה לי את היומן שבתה כתבה ושם, בעמוד האחרון, היא כתבה: 'חייתי חיים מלאים עם הסרטן'. בשביל רגעים כאלו הפכתי להיות רופאה".
בהמשך כתבה פרופסור ספרא כי לפני כשנתיים השתלמה בסין ברפואת המזרח. לדבריה, ניסיון טיפולי של כ-20 שנה בחולות סרטן שד ושחלות הביא אותה למסקנה שלנפש חלק בלתי נפרד בריפוי ובמאבק במחלה.
"היום, אני יכולה לומר בלב שלם, שבתור רופאה, עלינו לבדוק אופציות טיפוליות חדשות, להשתלם גם בהיבטים של גוף נפש, ולצד המחקר המדעי והטיפול המערבי המתקדם שאנחנו מעניקים פה לחולים להבין שיש מרכיבים נפשיים בשיטות נוספות שחיוניים לא פחות לריפוי לטיפול במחלה", כתבה.
פרופ' ספרא פירסמה את הדברים לרגל יום האשה הבינלאומי, במסגרת יוזמה של המרכז הרפואי "איכילוב" להכרת העובדות בו.
"המסר שלי לחולות שמגיעות אליי הוא שאנחנו יוצאות יחד למלחמה ובסוף נעשה הכול כדי להביא להחלמה מלאה או לפחות להאריך את החיים עד למקסימום האפשרי, עם שמירה על איכות החיים. לעולם אינני מוציאה מהן את התקווה, תמיד מעודדת – גם כשהדיאגנוזה קשה ובעיקר מחייכת. כי התקווה, הצחוק והחיוך הם תרופה לא פחות חשובה מכימותרפיה", כתבה פרופ' ספרא.
בשיחה עם "דוקטורס אונלי" אמרה פרופ' ספרא כי לצערה הרב, במהלך הקריירה הרפואית שלה היו עוד מקרים דומים של חולות שהלכו לעולמן, אבל המקרה שתיארה בפוסט נגע במיוחד ללבה גם משום שהיתה בקשר רצוף במשך אותן שלוש שנים עם האשה הצעירה. לדבריה, החליטה לכתוב על כך בין השאר משום שהאירוע התרחש שבוע בלבד לפני שהפוסט עלה.
פרופ' ספרא סיפרה כי כתבה בעבר בעיתון כלשהו או בכתב-עת, אך כי הפרסום בפייסבוק היה שונה לחלוטין. "בעבר היו בוודאי כמה אנשים שקראו ואחר כך במקרה פגשו אותי והגיבו בצורה כזאת או אחרת", אמרה, "אבל הפעם מספר התגובות כה גדול, כפי שלא תיארתי לעצמי". היא סיפרה גם כי עמיתיה הרופאים אמרו לה ש"טוב שהעלית סיפור כזה לרשת".
על השאלה אם רופא צריך לשתף חוויות עם הקהל הרחב, אמרה פרופ' ספרא "למה לא? כולנו בני אדם... אבל כאשר רופא מחליט לכתוב בכיוון הזה עליו לשמור על איזון בין אמפטיה וסימפטיה, כי איזון כזה שומר אותנו הרופאים שלא נתמוטט, שלא ניכנס לדיכאון".