דעות

מה לעשות כדי למנוע אלימות בחדרי המיון

הממתינים ב"פקק" במחלקה לרפואה דחופה אינם יכולים לברוח, מצבם נשאר ללא שינוי והאלימות לא מאחרת לבוא

בעת היותי סטודנט לרפואה עבדתי לפרנסתי כאח בחדר מקרי אסון של בית החולים "איכילוב" בתל אביב (כך בפירוש נאמר בשלט שהוצב בכניסה). המחלקה היתה די קטנה, מספר המיטות לא ענה על הצרכים והמהומה היתה רבה. כסטודנט לרפואה, חמש השנים שעבדתי שם בימי סוף השבוע (מיום חמישי אחר הצהריים עם סיום הלימודים ועד מוצאי שבת) היוו מקור הכנסה נכבד ובעיקר הכניסו אותו לעולם הרפואה, להכרה לצורך בתגובה מהירה ולהתמודדות עם הקושי לבשר בשורה קשה למשפחה המגיעה בדחיפות ונוכחת כי הבן נהרג בתאונה.

"מכל מחלקות בית החולים ורפואת הקהילה, לא היה לי ספק כי הרפואה הדחופה בחזית בית החולים היא המקצוע התובעני ביותר"

חמש השנים הללו, בד בבד עם לימודי הרפואה, היו ההכשרה הטובה ביותר להתמודד בשנת ההתמחות הראשונה עם החיים האמיתיים מחוץ לחממת בית הספר לרפואה בירושלים. השנים הללו גרמו לכך שאבחר במקצוע רפואי שאינו קשור בשריות במחלקה לרפואה דחופה - המלר"ד (זהו השם הנכון שהחליף את חדר המיון וחדר מקרי האסון וכיוצ"ב). המרוץ המטורף אחר אבחנה מהירה ונכונה והתמודדות עם ציבור מתוסכל הממתין שעות לתפירת פצע או להחלטה רפואית הביא אותי ישר לעולם הסגור והסטרילי של חדר הניתוח – אבל זו אופרה אחרת.

לימים חזרתי למחלקה לרפואה דחופה כמתבונן מן הצד, העוסק בהנדסת אנוש ובהתאמת סביבת העבודה ליכולת האנושית. מכל מחלקות בית החולים ורפואת הקהילה והשרות בנט"נ של מד"א, לא היה לי ספק כי הרפואה הדחופה בחזית בית החולים היא המקצוע התובעני ביותר מבין כלל המקצועות הרפואיים. במחלקה הזו רב הבלתי ידוע על הידוע. במחלקה הזו יש לקבל החלטות כהרף עין ובתנאי אי-ודאות. העומס במחלקה הזו הוא בלתי צפוי ונע בין שעות של מחלקה ריקה לבין עומס אדיר המתחולל תוך דקות ספורות.

"הגברת ענישה או הצבת שומרים חמושים בכניסה למחלקה. השומרים הללו רק מעצימים את הזעם אותו פורקים כנגד הצוות הרפואי"

גם הרופא המנוסה ביותר, ש"ראה כבר את הכל", עשוי להיות מופתע כל פעם כאשר מטופל שמגיע בכוחות עצמו ומשוחרר לאחר בדיקה צונח בדרכו החוצה ומוכיח לכל את מגבלות היכולת שלנו. מי היה יכול להעלות בדעתו כי המטופלים המתלוננים על תחושת בחילה והקאה באים מבית בו השתמשו ברעל חריף שלא נראה כמותו בישראל. איך ניתן להתקדם באבחנה כאשר למרות כל הנסיונות לברר אם המטופל רגיש לחומר מסוים הוא מכחיש כי קיבל בעבר טיפול שגרם לו לפריחה או לקוצר נשימה, בבחינת "נראה אם תגיע אדוני הרופא לאבחנה הזו בעצמך". כל רופא נושא עמו צרור סיפורים, חלקם עצובים, מניסיונו אל מול חולה חדש המגיע לטיפול בבית החולים.

תחושות הממתינים לטיפול דומות במקצת למה שחש גיבור הסרט "הדרך למטה", שנוצר בשנת 1993. אזרח שקט ונורמטיבי תקוע בפקק תנועה ללא מוצא, הוא יוצא מרכבו כדי לקנות בקבוק שתיה אולם המוכר מסרב לפרוט לו את השטר למטבעות. המצב אליו נקלע האיש הוא ללא נשוא. הוא "תקוע" ברכבו ואין לו כל יכולת לשלוט במצב – הוא הופך באחת מאדם שקט לאיש אלים, כה אלים עד שכל המשטרה רודפת אחריו.

הממתינים ב"פקק" במחלקה לרפואה דחופה אינם שונים מהנהג המסכן. אינם יכולים לברוח, מצבם ללא שינוי והם הופכים להיות אנשים שונים. האלימות לא מאחרת לבוא. אלימות אינה רק הפיכת שולחן (במקרה הטוב) או הרמת יד (במקרים הקשים). אלימות היא גם שימוש בביטויים מעליבים או איום בתלונה או הערות בקשר לקרובי המשפחה של האחות. מניעת האלימות אינה יכולה להיעשות בשום פנים על ידי חקיקה, הגברת ענישה או הצבת שומרים חמושים בכניסה למחלקה. השומרים הללו רק מעצימים את הזעם אותו פורקים כנגד הצוות הרפואי.

"הנהלות בתי החולים חייבות לקבל החלטה מודעת, שתקבע שמלר"ד הוא חלון הראווה של בית החולים ובו מושקעים מירב המאמצים וטובי הרופאים"

לאחרונה מנסים בארה"ב למזער את המתח וההמתנה על ידי הצבת עוזרי רופא, אחיות או סטודנטים לרפואה המתלווים לרופא הרפואה הדחופה, רושמים את הערותיו בגליון וחוסכים זמן יקר אותו יכול הרופא לנצל במקום לעסוק בביורוקרטיה או ברישום שמטרתו העיקרית היא משפטית בלבד. העוזרים מסוגלים להקדיש זמן רב יותר למטופל ולהסביר (להסביר פנים ולהסביר את המצב עצמו).

הנהלות בתי החולים חייבות לקבל החלטה מודעת, שתקבע אם המלר"ד הוא חלון הראווה של בית החולים ובו מושקעים מירב המאמצים וטובי הרופאים, או שמא הוא רק מנגנון להשהיית חולים לפני העברתם למחלקה. במדה ומחליטים כי המלר"ד הוא מחלקת הדגל של בית החולים, ההופכת את המפגש הראשון של חולה במצוקה ל"חוויית לקוח" חיובית וטובה, אני מעריך כי האלימות תדעך. זאת, משום שהמטופלים ידווחו על שביעות רצון מהטיפול והצוות הרפואי יהא רגוע ונינוח וגם הוא לא יתיחס לחולים כאל מטרד.

השבתות בתי החולים בתגובה לאלימות כנגד רופא או אחות אין בהם כדי להרגיע את הצוות ואין זו כלל ועיקר פעולת מניעה. זו פעולה המעידה על חוסר מעש. בעקבות תצפית ישירה של מתבונן מהצד בעבודת צוות רפואי אל מול תנאים בלתי אפשריים בעליל ניתן להסיק מסקנות מיידיות כיצד לשפר את המצב. אבל מה קל יותר מאשר לשכור שומר ולנסח חוק שיעניש את המתפרע; חוק שלעולם לא יביא לדין את מי שמרשה עבודה במלר"ד עם צוות מצומצם וללא עזרה.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"

נושאים קשורים:  דעות,  אלימות נגד צוות רפואי,  חדרי מיון,  מלר"ד,  אלימות בבתי החולים
תגובות
עדו
17.03.2014, 19:07

מאד נהניתי לקרוא את הכתבה של הפרופ' דונחין.
בהתיחסותנו ל"תקועים בפקק" יש הבדל משמעותי בין נהג במכוניתו לבין נבדק במיון/במלר' ובני משפחתו.
הנהג איננו בחזקת חולה/מטופל רפואי אלא נחשב "בריא" "מרגיש טוב" ונסיעתו לרוב היא נסיעה
מנהלית -שגרתית ומכאן שאין כל הצדקה להפרת השקט הנפשי שלו מרגוע למתוח ובודאי שלא לאלימות .
מנגד , במלרד'/בחדר המיון , הנבדק מוקף צות רפואי שכל מטרתו היא לעזור ולהקל את הסבל
שעושה את המיטב גם כאשר קיים עומס ניכר עם מצוקה משוועת בכח אדם מקצועי שיביא לקיצור
שהיתו של המטופל במלרד'. גם כאן , אין כל עילה לחוסר שקט עד כדי אלימות הן מצדו של המטופל והן ומצדם של המתלוים אליו ולכן אנשי האבטחה במקום קיימים הן לצורך השלטת
סדר נאות שיאפשר התנהלות רפואית הולמת במחלקה החשובה מאד הזאת והן לצורך אבטחת
שלומם ושלמותם בגופנית של אנשי הצות הרפואי .
ממליץ למנהלי המרכזים הרפואיים בישראל להנהיג בבתי החולים בניהולם את דפוסי ושיטות
העבודה של הסגל הרפואי בחדר המיון/מלרד' של המרכז הרפואי שיבא בתל השומר.
לידיעת כולנו : הפרת סדר ו/או תקיפה של סגל רפואי בתחום בית חולים הן עבירות חמורות
שאין להקל בהן ראש וחייבים להחמיר בענישת הפורעים.

ד"ר צדיק
17.03.2014, 19:32

ד"ר דונחין הלך לחפש פתרונות מתחת לפנס.
האלימות נגד הצוות הרפואי אינה רק במחלקות לרפואה דחופה.
מקורות האלימות באים ממה שלמדנו בפסיכולוגיה שנה ראשונה בפקולטה לרפואה:
תסכול מוליך לתגובת אלימות. ממה החולה מתוסכל ? מאי התמלאות ציפיותיו לשירות רפואי איכותי : רופאים אמפתיים ומסבירי פנים, מקשיבים ומתיחסים, שירות מהיר ועיניני, זמני המתנה קצרים, זמינות צוות רפואי, איכות ורמת ידע של הצוות, השקעת משאבים של המערכת בכמות מיטות , כמות אנשי צוות, זמינות שירותים כמו MRI וכו' וכו'.
מנסיון אישי שלי ושל חברי (רופאים לא צעירים ) המערכת מאופיינת בהפך הגמור. מערכת קורסת, מחסור בכ"א ואמצעים. צוות באי ספיקה יחס מתנשא מעליב חסר סבלנות ורמת ידע סבירה. תנאים לא אנושיים כמו שכיבה במדרון ועשית צרכים בפרהסיה !
לו לא הייתה אלימות ניתן היה להתפלא. מביקורים בבתי חולים בחול בהם היה שפע אמצעים תקציב תשתית וחינוך רפואי ותרבותי ראיתי רפואה בתנאים שבארץ אנו אפילו לא חולמים עליהם.
במקומות כאלה לא ראיתי אלימות, ראיתי צוות רפואי יעיל אדיב ומחייך וחולים מלאי יראת כבוד לרופא. לא קשה להגיד מה צריך לעשות לתיקון המצב. הרבה יותר קשה להגיד איך להניע את המערכת השילטונית לעשות.

יאיר ליאל
18.03.2014, 08:37

חלק לא מבוטל מפתרון בעיית העומס בחדרי המיון (ובמרפאות השניוניות) הוא במתן אפשרות לרופא הראשוני להתייחד עם המטופלים במשך 5 דקות נוספות.

פרופ' פנחס הלפרן
18.03.2014, 15:42

פרופ' דונחין מחדד בתמצות האופייני לו נקודה חשובה בעבודת המלר"ד. ראוי שהנהלות בתי החולים ומשרד הבריאות ישימו לב להצעה החשובה להוסיף כתבנים ועוזרי רופא כדי לפנות זמננו לטיפול יסודי יותר וקשוב יותר בחולים המציפים את המלר"ד.

לצערי, רוב המגיבים אינם ערים לשאלה:
מי הביא עלינו את המצב התת-אנושי (לעתים רבות מידי) של מצוקת האישפוז??
מיהו העומד מאחורי התיקצוב הבלתי הולם את הצרכים??
מי האחראים לכךשמספר המיטות /לנפש הוא מן הנמוכים כיום במדינות OECD?
התקן הנמוך הולך יד-ביד עם סגל מופחת של רופאים ,אחיות וכו'!
בקיצור,האחראים הינם משרדי האוצר והבריאות גם יחד , ש"גזלו מן הציבור" במשך 30 השנים האחרונות 10-12000 מיטות אישפוז (גידול האוכלוסיה והזדקנותה מחייבים תוספת מיטות זו)
ועמם "נגזל הציבור" באלפי תקני רופאים ,אחיות וכו'.
לכן, תעלם האלימות באם לא יהיו אותם חולים/וקרוביהם המתוסכלים מושהים בחדרי המיון למשך שעות (ומידיעה אישית גם למשך 100 שעות!!) עד שמתפנה המטה ה"גואלת!
הצורך ב"טפול שורש" במע' הבריאות הציבורית הקורסת כתוב "שחור על גבי לבן" בדברי מבקר המדינה בדו'ח אוקטובר 2015, ובדברי נגידת בנק ישראל בחודש מאי השנה - אך דבריהם נשארים כ"קול הקורא במדבר"!!
אין תרופות פלא!
בברכה, פרופ' תיאו דב גולן.