חדשות

תגובה למאמר: עוד על מצבם הנפשי והגופני של שורדי השואה

מחקרם של קון, לבב ועמ' מחזק מחקרים נוספים מהשנים האחרונות, המוצאים עדויות לעמידות נפשית וגופנית בלתי צפויה של שורדי השואה

מאמרם של רוברט קון, יצחק לבב, אירנה ליפשיץ, מיכה ברחנא וליטל קינן-בוקר: Cancer incidence and mortality following exposures to distal and proximal major sterssors י(1), מהווה נדבך נוסף במחקרים האפידמיולוגיים בפסיכיאטריה בישראל אותם מוביל פרופ' יצחק לבב. מטבע הדברים, למחקרים אלה חשיבות רבה גם בהבנת תוצאותיה של השואה על מצבם הנפשי והרפואי של השורדים ושל צאצאיהם.

מרבית הפרסומים בתחום במשך השנים הסתמכו על תיאורי מקרים של מטופלים ועל "מחקרי נוחות", מה שהוביל להבנה כי השורדים ובני "דורות ההמשך" סובלים מתוצאות נפשיות בולטות וניכרות. ההתמקדות בפתולוגיה ורגישותו של נושא המחקר הטעון – בשל המטען הכבד של האבל והטראומה של השואה – מנעו במשך שנים את הבירור המחקרי המקיף, עד להופעת מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף, אשר לפרופ' לבב חלק מרכזי בהם.

במחקר קודם בו היה פרופ' לבב החוקר הראשי בישראל, התברר כי בקרב בני הדור השני להורים, ששניהם שרדו את השואה במחנות השמדה ומחנות עבודה, לא נמצאה פסיכופתולוגיה עודפת בעת המחקר בהשוואה לקבוצת ביקורת (2). אחד ההסברים לתופעה זאת שנתנו המחברים היה תורשה של מבנה אישיותי עמיד ומסתגל, שירשו בני הדור השני. כמו כן, הניחו בנוסף לכך כי שורדי השואה לא לקו בעת השואה עצמה בהפרעות נפשיות משמעותיות – כולל מחלות נפש והפרעות פוסט-טראומטיות חריפות, מאחר שאם היו לוקים בהן לא היו שורדים.

גישה זאת, המדגישה את כוחותיהם של השורדים, מצטרפת למחקרים מוקדמים יותר, כגון אלה של הלל קליין, שורד שואה בעצמו, אשר הדגיש את יכולתם של השורדים להקים את חייהם מחדש ולתפקד היטב במישור המשפחתי, החברתי והמקצועי (3).

מחקרם הנוכחי של קון, לבב ועמ' מחזק מחקרים נוספים מהשנים האחרונות, המוצאים עדויות לעמידות נפשית וגופנית בלתי צפויה של שורדי השואה. כך מסתבר כי שורדי השואה המבוגרים אינם לוקים יותר מאחרים בתהליכים דמנטיים (4). זאת, לאור מחקר מעקב רחב היקף (שכלל כ-10,000 משתתפים) ארוך טווח שנערך בישראל. המחברים הניחו כי לשורדי השואה שהגיעו לגיל מבוגר יש כנראה יתרונות הישרדותיים המגינים עליהם מתמותה מוקדמת ומדמנציה.

מחקרים מתמשכים אחרי אוכלוסיית שורדי שואה בירושלים העלו תוצאות מפתיעות לא פחות: במעקב של 10 שנים אחרי שיעורי התמותה של שורדי שואה לעומת קבוצת ביקורת לא נמצאה עדות לתמותה מוקדמת של השורדים (5). במעקב של 7 שנים אחרי קבוצה דומה נמצא העדר הבדלים במצב הגופני בין שורדים לאחרים, וכן נמצאו שיעורי תמותה זהים (6). ממצאים אלה אף חוזקו במחקרם של שגיא- שוורץ ועמ' (7), בו נמצא כי שורדי השואה מאריכים חיים בממוצע יותר מאחרים, וכי ממצא זה אופייני עוד יותר לשורדים שהיו צעירים בתקופת השואה. זאת, למרות חשיפתם למצוקה קיצונית מתמשכת – נפשית, תזונתית ורפואית.

עורכי המחקר מציעים שני הסברים לחוסנם של השורדים: צמיחה פוסט טראומטית (כפי שתיאר לראשונה בישראל הלל קליין), וכן הימצאות תכונות של הסתגלות ועמידות בפני התנאים הקשים, שסייעו לשורדים להישאר בחיים בעת השואה (כפי שהניחו לבב ועמ' במחקרם הראשון).

הממצאים מפתיעים גם לעומת הידוע על עודף התחלואה והתמותה באוכלוסיות שעברו טראומה ממושכת, כגון שבויי מלחמה אמריקאים בחזית היפנית ממלחמת העולם השניה, ועל פי מחקריהם של פרופ' זהבה סלומון ועמיתיה - שבויי צה"ל (8).

מחקרים חשובים נוספים של פרופ' יצחק לבב ועמיתיו למחקר אפידמיולוגי-פסיכיאטרי בישראל ניתן למצוא בספר אותו ערך: Psychiatric and Behavioral Disorders in Israelי(9).

כל מחקר העוסק בשורדי השואה הינו רגיש וטעון מבחינה רגשית. מחקר אחרון זה (1), המשווה תחלואה ממאירה בין קבוצת שורדים לקבוצת ביקורת, בעקבות איבוד בן – לרוב במלחמות ישראל, הינו רגיש כפליים. יש לזכור כי היחס להוריהם של חללי צה"ל בישראל הינו ייחודי, ושונה מהמקובל כלפי הורים של חיילים שנפלו בקרב בארצות אחרות. לדוגמא: משפחות אלה נקראות "משפחת השכול", נמצאות בקשר תמידי עם גופים רשמיים כגון צה"ל ומשרד הבטחון, מוזמנות באופן קבוע לטקסים, ועוד. תהליך זה החל מיד עם סיום מלחמת העצמאות, כלומר – כארבע שנים לאחר השואה. ניתן לראותו לפחות באופן חלקי כתוצאה של העתקת האבל על הרוגי השואה, אבל שלא היה ניתן להתמודד איתו. לכן, עצם ההשוואה בין שתי הקבוצות של ההורים השכולים – שאחת ממנה מורכבת משורדי שואה, הינה טעונה. העדר תחלואה ותמותה עודפת של ההורים השכולים השורדים מחזקת כאמור את ההכרה בחוסנם היחסי.

ברוח כל הממצאים האלה, יש להמשיך – כפי שנעשה לדוגמא במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל – ולחקור את הגורמים המסייעים לשורדי טראומות להתגבר עליהן. מאחר ששורדי השואה הולכים ומתמעטים, יש למהר וללמוד מהם - ברמה הכללית והאישית - כל מה שניתן על מנת לשפר את הטיפול בנפגעי טראומות עתידיות.

מקורות:

1. Kohn R, Levav I, Liphshitz I, Barchana M, Keinan-Boker L: Cancer incidence and mortality following exposures to distal and proximal major stressors. Soc Psychiatry Psychiatr Epidemiolo [December 8, 2013, online)
2. Schwartz S, Dorenwend BP, Levav I: Non-genetic transmission of psychiatric disorders: evidence from children of the Holocaust. J Health Soc Behav 35:385-402, 1994.
3. Klein H: Survival and Trials of Revival (ed.: A. Holder). Academic Studies Press, Boston, 2012.
4. Ravona-Springer R, Beeri MS, Goldbrut U: Exposure to the Holocaust and World War II concentration camps during late adolescence and adulthood is not associated with increased risk for dementia at old age. J Alzheimers Dis 23:709-716, 2011.
5. Collins C, Burazeri G, Gofin J, Kark JD: Health status and mortality in Holocaust survivors living in Jerusalem 40-50 years later. J Trauma Stress 17:403-411, 2004.
6. Stessman J, Cohen A, Hammerman-Rozenberg R, Bursztyn M, Azoulay D, Maaravi Y, Jacobs JM: Holocaust survivors in old age: the Jerusalem longitudinal study. J Am Geriatr Soc 56:470-477, 2008.
7. Sagi-Schwartz A, Bakermans-Kranenburg MJ, Linn S, van Ijzendoorn MH: Against all odds: genocidal trauma is associated with longer life-expectancy of the survivors. PLoS One 2013 Jul 24;8(7):e69179.
8. Solomon Z, Greene T, Ein-Dor T, Zerach G, Benyamini Y, Ohri A: The long-term implications of war captivity for mortality and health. J Behav Med 2013 Oct 29 [Epub ahead of print]
9. Levav I (ed.): Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel. Gefen Publishing House, 2009.

נושאים קשורים:  חדשות,  תוחלת חיים,  טראומה,  שואה,  שכול
תגובות