קשר בין RA ופסוריאזיס לבין תנגודת תאינסולין ופיתוח סוכרת תואר בעבר. מחקר זה, שבוצע בבוסטון ארה"ב, ניסה לברר את השפעת הטיפול התרופתי על התפתחות התנגודת לאינסולין.
עוד בעניין דומה
המחקר כלל 13,905 מטופלים אשר סבלו מאחת המחלות הנ"ל (כלל המטופלים שזוהו כסובלים מ-RA או פסוריאזיס בשתי תכניות ביטוח רפואי, אחת מהן בארה"ב והשניה בקנדה). המטופלים חולקו לארבע קבוצות: מטופלים שטופלו ב-TNF inhibitors (בפני עצמם או בשילוב עם תרופות נוספות), מטופלים שטופלו ב-MTX (ללא TNF inhibitors או hydroxychloroquine), מטופלים שטופלו ב-hydroxychloroquine (ללא TNF inhibitors או MTX) ומטופלים שטופלו בתרופות אחרות (שאינן ביולוגיות). משך המעקב הממוצע היה 5.8 חודשים מתחילת הטיפול.
שיעור היארעות של סוכרת ל-1,000 שנות אדם היו: בקבוצה שטופלה בתרופות אחרות – 50.2 (CI 95%= 47.3-53.2), בקבוצה שטופלה ב- (MTX – 23.8 (CI 95% 23.0-24.6, בקבוצה שטופלה ב - hydroxychloroquine- 22.2 (CI 95% =21.3-23.1, ובקבוצה שטופלה ב-TNF inhibitors- 19.7 (CI 95%=19.1-20.3).
הסיכון היחסי לאחר ניתוח רב משתנים בהשוואה לטיפול בתרופות אחרות היה 0.54 (CI 95% =0.36-0.80) בטיפול ב-hydroxychloroquine ו- 0.62 (CI 95% =0.42-0.91) עבור טיפול ב-TNF inhibitors, לעומת 0.77 (CI 95% = 0.53-1.13) בטיפול ב-MTX.
החוקרים סיכמו כי הסיכון לפיתוח סוכרת היה נמוך יותר במטופל שהחל בטיפול בנוגדי TNF או ב-hydroxychloroquine לעומת תרופות אחרות.
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
