לקות שמיעה הינה הנכות הנפוצה ביותר בישראל ובעולם. בישראל חיים כ-700,000 אנשים הסובלים מירידה בשמיעה הפוגעת בתפקוד השוטף. מעל גיל 65, כל אדם שלישי הינו כבד-שמיעה. עם זאת, רק 20% מתוך כבדי השמיעה בישראל רוכשים מכשירי שמיעה, ומתוכם כ-12% אינם משתמשים בו.
עוד בעניין דומה
מדי שנה נמכרים בעולם למעלה מ-10 מליון מכשירי שמיעה: שליש באירופה, שליש בארה"ב, כעשירית באסיה והשאר ברחבי העולם. השוק הישראלי מהווה פחות מ-1% ונמכרים כאן מדי שנה כ-30 אלף מכשירים., בהיקף של כ-150 מיליון שקל. בשנים האחרונות היקף המכירות עלה מדי שנה בשיעור של כ-30%.
מחירו של מכשיר שמיעה בישראל נע בין 3,000 ל-20,000 שקל. יש להחליף מכשיר שמיעה מדי 5 שנים. כל המכשירים מיובאים על ידי 5 יבואנים עיקריים, אשר אוחזים בנתח של כ-70% מסך המכירות של מכשירי השמיעה בישראל. מעבר לעלות המכשיר, קיימת הוצאה שוטפת לרכישת סוללות, שיש להחליפן מדי כמה ימים.
משך שנים השתתפה המדינה, באמצעות החזר של קופות החולים, ברכישת מכשירי שמיעה למבוגרים בסכום לא-ריאלי של 851 שקל למכשיר. לפני כחצי שנה הועלה גובה השתתפות סל הבריאות במימון מכשירי שמיעה, לבני 65 ומעלה, ל-3,000 שקל למכשיר. עם ההגדלה בהשתתפות צפויות המכירות לעלות ובחודשים האחרונים ניכרת התעוררות בביקוש ובמכירות.
לאחרונה הפיץ משרד הבריאות טיוטה של נוהל, המפרט גישה חדשה לאופן ההתאמה של מכשירי השמיעה לקשישים. לפי גישה זו, חייבת להתקיים הפרדה מוחלטת בין הממליץ המקצועי לבין ספק השירותים, ולפי תפיסה הגיונית זו מתחייבת הפרדה בין קלינאי התקשורת המבצע את האבחון השמיעתי לבין קלינאי התקשורת המבצע את התאמת המכשיר ומכירתו.
ע"פ הנוהל המוצע, תפקידו של רופא הא.א.ג מסתכם בבדיקת האוזניים ובהפניה לבדיקת שמיעה. המבוטח אמור להיות מופנה לביצוע בדיקת השמיעה במכון אודיולוגי, שאינו מוכר מכשירי שמיעה, ולקבל שם המלצה להתאמת מכשיר שמיעה.
ההפרדה הנדרשת בין הממליץ המקצועי לבין הספק נולדה מתוך עקרון כלכלי בריא, אך גם בגין העובדה שמשרד הבריאות אינו מקיים פיקוח שוטף על מכוני השמיעה. בהעדר פיקוח מרכזי, יש היגיון לקיום ההפרדה אך הבעיה היא שהמכונים שיעסקו רק בבדיקות שמיעה והמלצות, ללא ניסיון מעשי בהתאמת מכשירים, עלולים לא לשרוד כלכלית.
היבואנים של מכשירי השמיעה הנם אמינים אך הם אנשי עסקים, ומותר שינסו להשפיע על מגמות השוק, באמצעות המכונים שבבעלותם. קלינאות תקשורת הוא מקצוע פרא-רפואי קסום המשלב פיזיולוגיה, פיזיקה והמון נשמה. העוסקות במלאכה, שרבות מהן מוכרות לי כעמיתות וכמורות, הן מופת משכמן ומעלה למקצועיות ולמסירות, למרות השכר הזעום. ניתן לצפות מקלינאיות התקשורת לתרעומת על הטלת ספק בישרות המקצועית, וחייבים להיזהר מפגיעה ברמה המקצועית ובשרידות הכלכלית של חלק מהמכונים.
אחת הסיבות לכך שאין חדירה מספקת של השימוש במכשירי השמיעה בקרב כבדי שמיעה מבוגרים היא שפחות מדי משאבים הופנו לרופאי הא.א.ג. המפגש האינטימי החשוב בין חולה לרופא אינו מנוצל מספיק. הלקוח הטיפוסי סומך ומאמין על עצת רופאו יותר מכל גורם אחר. ע"פ הנוהל המוצע, סוכן הטיפול העיקרי אמורה להיות קלינאית התקשורת במכון הפרטי, במקום לנצל את המשאב ההגיוני הקיים. הגישה הרצויה, רפואית וכלכלית, צריכה להיות הגדרה ברורה של תפקידו של רופא הא.א.ג בשרשרת השיקום, כגורם הסמכותי ונטול הפניות, אשר צריך להיות המנחה, המתייעץ והקובע.
נראה כי דרושים חשיבה מחודשת ותיקון. כדאי לכנס התייעצות נוספת ( לא חלילה עוד ועדה), ולצאת בנוהל משופר. למשל, לחשוב על נוהל לפיו בדיקות השמיעה ייעשו בבתי החולים הציבוריים, ולצורך המשך התהליך במכונים, תימצאנה דרכים לשיפור הידע המקצועי של הקלינאיות והרופאים בבתי החולים. הרופאים בבתי החולים, ובעקר המתמחים, הם רופאי הקהילה של מחר, וטיוב הכשרתם יביא בעתיד לשיפור בתחום. ניתן גם לחשוב על דרכים לשילוב במכונים קלינאיות רבות יותר בעזרת היבואנים ובפיקוח מקצועי מרכזי.